במוצאי שבת אחד עשיתי את דרכי למחנה שורה לאחר שבת בה שהיתי בבית במחיצת המשפחה, וברגע שנכנסתי בשערי המחנה קראו לי לקחת שתי שקיות לזיהוי במכון אבו-כביר.
ניסיתי לברר מה יש בשקיות, וגיליתי שמדובר בשני ילדים רכים, שנטבחו באכזריות באותה מתקפה אכזרית.
העובדה הזו, שאני לוקח ברגע זה שני מלאכים רכים וטהורים לזיהוי, עוררה אצלי מחשבות כל הדרך למכון.
מצד אחד חשבתי על משמעות המצווה הגדולה שאנו עוסקים בה, של השמירה על כבוד המת והזהירות הנדרשת עם הרצון להביא לקבר ישראל את החללים בהקדם האפשרי.
מן הצד השני חשבתי על עומק האכזריות של אויבינו, על הרוע הגדול שלהם ועל המשימה הקדושה המוטלת עלינו למגרו מן העולם - "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".
המחשבות האלו ליוו אותי במהלך הימים הבאים, בעיקר בהקשר של היחס לחיים שלנו. הרי המלאכים הללו שנרצחו בדם קר, נטבחו רק על היותם יהודים. הנקודה היהודית הפנימית, סגולת ישראל שבכל יהודי ויהודי באה לידי ביטוי בצורה החדה ביותר בימים האלו.
מה יהיה אחרי המלחמה? האם נמשיך להתייחס לסובבים אותנו באותה הצורה? האם אני, שמגיע משדה החינוך, אתייחס באותה הצורה לתלמידים?
ברור לי שחייב להיות שינוי, שינוי הנובע מתוך ההבנה הזו של חשיבותו של כל יהודי, לא משנה כיצד הוא נראה ואיך הוא מתנהג.
הלוואי ונזכור את זה לאורך זמן, ומתוך כך נגרום לחברה שלנו להיות אוהבת יותר ומאוחדת יותר - גם בתוך חילוקי הדעות השונים.
הכותב הוא מנהל חטיבת הביניים בישיבת בנ"ע 'נווה הרצוג'