במסגרת המסע שלי ללוחמה בטרור הפנימי, רציתי לשתף אתכם בנושא שמעסיק נשים רבות: ערב שבת.
בתור אדם מבולגן מטבע בריאתו, יש רגע אחד שאיתו נאבקתי כמעט מאז תחילת נישואיי: ערב שבת. כל כך הרבה מבחנים ביום קצר אחד. מבחן של זמן, של ארגון. להצליח לסיים בבת אחת ובפרק זמן מוגבל ביותר את כל הבישולים, הניקיונות, הכביסות, הגיהוצים, המקלחות, התסרוקות, עריכת השולחן וצחצוח הנעליים. לא פלא שאחד מהסיוטים החוזרים שלי היה חלום שבו אני מתחילה להכין את שבת חצי שעה לפני שהיא נכנסת, והפאניקה שחשתי כשהתעוררתי ליוותה אותי עוד שעות ארוכות. אולי לכן עוד בתחילת נישואיי החלטתי שאני חייבת להשקיע את כל כולי כדי להצליח לעבור את היום המאתגר הזה בשלום.
הפעם זה יהיה שונה
בהתחלה חיפשתי כל מיני עצות. מאמא, מהאחיות שלי, משכנות. וזאת הייתה טעות! כל אחת מהעצות שניתנו לי מכל הלב נתנה לי הרגשה שזהו, הנה, מצאתי את הפתרון ומהיום הכול ישתנה. "תתחילי להכין את שבת במוצאי שבת", "אל תשאירי כלום לרגע האחרון, שהכול יהיה מוכן מראש", "תבשלי הכול ביום חמישי בבוקר", "תתלי את בגדי השבת בארון עוד ביום ראשון", "תעשי קניות ביום שלישי" וכך הלאה והלאה. העצות הנפלאות שקיבלתי התאימו מאוד למי שנתן אותן, אבל ממש לא התאימו לי. למעשה, הייתי כעת במצב גרוע יותר מנקודת ההתחלה. התחלתי לפתח תחושת כישלון עזה, במיוחד מכיוון שנדמה היה לי שכולן מסביבי מצליחות בקלות, ורק אני נותרתי מאחור.
אחר כך החלטתי להיות קצת יותר רצינית. הלכתי לקבוצה מיוחדת שמלמדת ארגון ואף קיבלתי ייעוץ פרטי. אבל איכשהו עדיין מצאתי את עצמי בכל ערב שבת אצה רצה, מתרוצצת ומתנשפת ממש עד הרגע האחרון (ואבוי, גם כמה רגעים אחריו) ומרגישה כל כך עלובה, כל כך מטופשת. אלף פעמים החלטתי שהשבוע זה לא יקרה, השבוע אני אהיה מאורגנת, אתחיל מוקדם, השבוע זה באמת יהיה שונה, אך לא...
השנים חלפו, בנותיי גדלו ונוספה לי עזרה רבה, המצב כבר היה קצת פחות גרוע, אך משהו בלב שלי נותר כאוב. עדיין בכל יום שישי כולנו התרוצצנו עד הרגע האחרון ממש, אולי קצת פחות בלגן ובלבול התערבל מסביבי, אבל להכניס את השבת מוקדם? לא היה על מה לדבר. יום אחד קראתי עלון שמסביר את החשיבות האדירה של קבלת שבת מוקדמת בעשר דקות, והרגשתי שהוא ממש נכתב בשבילי. "בסך הכול עשר דקות, איך יכול להיות שזה בלתי אפשרי?"
החלטתי החלטה אמיצה שערב השבת הזה יהיה אחר. הפעם זה באמת יקרה. בסך הכול עשר דקות! התפללתי מעומק ליבי וביקשתי מהשם שיעזור לי. התאמצתי בצורה לא רגילה ו... כן! הצלחתי. באותה שבת. אבל בשבועות הבאים שוב נכשלתי, פעם אחר פעם. לא רק שלא עשר דקות לפני הצפירה אלא לפעמים עשר דקות אחריה, וגם רבע שעה...
במהלך השנים הרגשתי שיש בי אפילו כעס כלשהו על השבת, שמעמידה אותי בעל כורחי מול כישלון קבוע. כמעט עמדתי להתייאש ודחקתי את הנושא לפינה חשוכה, לא רוצה לחשוב על זה ודי.
אבא מבין
בערב שבת אחת, אחרי הדלקת נרות ששוב לא הצלחנו להקדים, הבנים הלכו לבית הכנסת והבנות יצאו החוצה לשחק ואני ישבתי לי על הספה, ופתאום עיניי התמלאו דמעות ומצאתי את עצמי מתפללת כמעט בלי שליטה. "ריבונו של עולם, אני כל כך אוהבת את השבת שלנו, אני אוהבת להכין המון מאכלים, ואוהבת שהבית יפה ונקי והילדים נראים כמו נסיכים. זה היום הנפלא ביותר בשבוע, אבל כל כך קשה לי להגיע אליו. אני מרגישה שכולם מצליחים ורק אני לא וזה שובר אותי לרסיסים. לא יכולה יותר לחוות כישלון אחרי כישלון, בבקשה תעזור לי!" כך בכיתי דקות ארוכות כשהדמעות זולגות על לחיי, והייתה לי תחושה עזה שהשם באמת שומע, תחושה של נחמה, כאילו הנחתי את הראש על אבא והוא מבין, כל כך מבין.
כמעט שנה עברה עד שהבנתי שבאמת התפילה שלי התקבלה. טוב, זה לא שבבית שלנו כולם יושבים על הספה רגל על רגל בשתים עשרה בצהריים, ממש לא. עדיין רצים כאן עד הרגע האחרון, ולעיתים אפילו כמה דקות אחריו. עשר דקות לפני? לא אצלנו. אבל הגאולה שלי הגיעה ממקום אחר לגמרי!
יום אחד, תוך כדי בישולים, חשבתי עד כמה אני אוהבת את השבת, ואיזה כיף לי להכין אוכל לקראתה. נקודת המבט שלי התחילה להשתנות. במקום להסתכל על הכישלון ואיך כולם הרבה יותר ממני – התחברתי, ממש בדרך נס, לאהבה שלי לשבת, לרצון שלי להכין אותה. משהו בביקורת העצמית המכלה נרגע ופתאום גיליתי סוד עצום. גיליתי שאת השבת שלי רק אני יכולה להכין. ואני – יכולה להיות רק אני. לא אחותי, לא אמא, לא השכנה. הבנתי שגם לי מותר להגיע לשבת, כי היא נועדה גם לי, כפי שאני, עם החוזקות והחולשות, ושגם השבת שלי אהובה, רצויה, מקובלת אצל השם. אז לא, הסוף הוא לא שפתאום הפכתי להיות אדם מסודר ומאורגן, אני לא יודעת אם אי פעם זה יקרה. אבל היום מי שמכין את השבת זאת אני, באהבה, בכבוד לעצמי. ולפעמים, לעיתים די נדירות, עשר דקות לפני הצפירה גם אני מדליקה נרות.
בראוניז חמאת בוטנים ושוקולד
הם כל כך יפים וכל כך קלים להכנה! ובנוסף לכך הם גם פרווה, מושלם. פשוט לוקחים את בראוניז השוקולד הפשוטים, יוצקים עליהם מלמעלה בנדיבות חמאת בוטנים, מערבבים בעדינות לצורת שיש יפה ואופים. מתקבל חטיף טעים עם טוויסט עדין של בוטנים שמתחבר באופן מוצלח במיוחד עם השוקולד. וכן, אני בעד שמן זית בעוגות... זה טעים, תאמינו לי!
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
20 דקות
כ־20 קוביות
2 חבילות שוקולד מריר איכותי (200 גרם)
שליש כוס שמן זית או שמן רגיל או 100 גרם חמאה
כוס סוכר
כוס קמח
2 כפיות אבקת אפייה
4 ביצים
חצי כוס מים או חלב
4 כפות חמאת בוטנים טבעית (חשוב שהיא תהיה נוזלית, מהחלק העליון של הקופסה)
מחממים תנור לחום של 180 מעלות. שוברים את השוקולד לקוביות ושמים בסיר קטן עם השמן או החמאה. מבשלים תוך כדי בחישה על אש בינונית, עד שהשוקולד נמס לגמרי והופך לקרם אחיד. מסירים מהאש. מוסיפים לסיר את הסוכר והקמח, את אבקת האפייה וחצי כוס המים ומערבבים היטב. מוודאים שהתערובת אינה חמה מאוד ואם צריך מצננים מעט. מוסיפים את הביצים בזו אחר זו ומערבבים בכל פעם עד שהביצה נטמעת בתערובת.
משמנים תבנית בינונית בגודל 20 על 30 סנטימטרים ויוצקים פנימה את התערובת. יוצקים על פני העוגה את חמאת הבוטנים כך שתכסה את רוב העוגה, ויוצרים בעזרת קיסם או סכין חדה צורה של שיש. מערבבים יפה את השוקולד וחמאת הבוטנים זה עם זה כך שתתקבל דוגמה מקושטת על פני כל העוגה. מכניסים לתנור ואופים 20 דקות. מוציאים, מצננים וחותכים לקוביות.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***