התחלה// נולד וגדל בשכונת נווה שאנן בחיפה. למד בתיכון חדש בחיפה. כחבר בתנועת הנוער השומר הצעיר, הצטרף לגרעין נח"ל. "כבר בגיל 16 ידענו שאנחנו הולכים לקיבוץ זיקים".
אבאמא// יהודה ואנה, שניהם ניצולי שואה שעלו ארצה לחיפה. "אבא היה פקיד במס הכנסה ואמא הייתה עקרת בית".
מדרים// מיד לאחר סיום לימודי התיכון הגיע עם חבריו לגרעין אל קיבוץ זיקים. "זה היה רחוק מחיפה, סדר גודל של ארבע שעות נסיעה באותם ימים. היו גרעינים שהקימו יישובים חדשים, אנחנו בחרנו ללכת על הצטרפות למקום קיים – אל הקיבוץ שהוקם בשנת 1949".
רפתן// בקיבוץ התחיל לעבוד ברפת, משם עבר לפלחה. "חברי הגרעין איישו את כל העמדות הנצרכות. הבנות הלכו למקומות כמו בתי ילדים, והבנים הלכו לחקלאות ולעבודה במפעלים". בין לבין התגייס לצה"ל בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. במהלך השירות הצבאי בילה חצי שנה בעבודה בקיבוץ, "שם הכרתי את אשתי איה. היא הייתה חיילת שלי בהיאחזות. לימים התחתנו".
מתמחה// לאחר השחרור מצה"ל התחבר לאחד מענפי הקיבוץ באופן רשמי. "התחלתי בפלחה ולאחר מכן יצאתי לתקופת לימודים. כשסיימתי, חזרתי לעבוד בפולירית - מפעל לסוליות נעליים שהיה בזמנו בקיבוץ. נכנסתי לשנה, אך בפועל נשארתי לעבוד שם כ־25 שנה. צמחתי ממנהל טכני, דרך מנהל פיתוח עסקי ועד לתפקיד מנכ"ל. במהלך השנים הפסקנו להתעסק עם נעליים ועשינו הסבה לתחומים נוספים, אחד מהם היה תעשיית הרכב. התחלנו לפתח מוצרים לתעשיית הרכב בארצות הברית, כך שהתמחיתי בייצור ובפיתוח מוצרי נגישות לרכב".
חוזר לקיבוץ// אחרי חצי יובל בפולירית הוא עבר לעבוד בחברת רב"ל – מפעל לייצור שסתומים למכלי דלק במכוניות בקיבוץ רביבים. "עבדתי שם כמנהל שיווק, ובמקביל ניהלתי גם את מפעל ההזרקה שלהם". אחרי עשור, חזר לעבוד בקיבוץ זיקים והתחיל לנהל את מפעל המזרנים המקומי – פולירון. שם הוא נמצא מזה שמונה שנים. "קיבלתי מפעל עם מחזור מכירות מסוים ומבנה פעילות שפחות הכרתי, כי אני פחות מכיר את העולם הקמעונאי בארץ. במהלך השנים, יחד עם צוות המפעל, עשינו שינוי גדול, הקמנו רשת חנויות בבעלותנו שמוכרת מוצרי פולירון. הגדלנו את מחזור המכירות, התייעלנו והפכנו לאחד המפעלים המובילים בארץ לייצור מזרנים".
בטווח הקסאם// "במשך עשרים השנים האחרונות הפכנו ליישוב ספר שסובל לא מעט מקסאמים, מרקטות ומחדירות מחבלים. במהלך השנים כל נושא הביטחון הלך והפך למשמעותי בצורת החיים שחיינו בה. היינו בין היישובים הראשונים שהצבא המליץ למגן ולבנות בו חדרי ביטחון. בתור יישוב על הגבול, ספגנו לא מעט קסאמים. גם אם כיוונו אותם לאשקלון - הם נפלו עלינו".
השבת השחורה// בשש וחצי בבוקר הוא ישן בביתו. "פתאום נשמעה אזעקת צבע אדום. קפצנו לממ"ד. זה היה צבע אדום עם כמויות מטחים בלתי רגילות. היות שאני חבר כיתת הכוננות, קיבלתי הודעה שצריך להגיע במיידי לחמ"ל בעקבות חשש חדירה ליישוב מכיוון הים. בשש וארבעים התייצבתי בחמ"ל, ההנחיה שקיבלנו הייתה לעמוד על הגדרות בגזרה שפונה לים. נסעתי עם הרכב לכיוון עמדה שבחרתי, שהייתה צפונית יותר. שאר כיתת הכוננות התמקמה בגזרה הדרומית יותר".
סוואנה מסתורית// "תפסתי עמדה וחיכיתי. חשבתי שהאירוע תיכף ייגמר, כי אנחנו רגילים לקסאמים וגם חווינו כבר ניסיונות חדירה מהים. הייתי לבד בעמדה, מצויד בנשק ארוך, קסדה ואפוד – אבל בלי מכשיר קשר. בסביבות השעה שבע שמעתי רכב שנוסע על הכביש, שהנקודה הכי הקרובה אליו היא העמדה שלי. במחשבה ראשונית חשבתי שאלו הם חברים שבורחים מהים, כי שמענו יריות מהכיוון. זיהיתי שהרכב שמתקרב הוא סוואנה צבאית שהחליטה לעצור קרוב אליי. היה נדמה לי שמדובר בחיילים מיחידות מיוחדות שהגיעו להגן על הקיבוץ".
מחבלים בשחור// מהסוואנה יצאו שניים בשחור, מה שמאוד התאים לתפיסה שמדובר בחיילים מיחידות מיוחדות. "בתוך כמה שניות יצא בחור עם RPG ביד ואז התברר לי שלא מדובר ביחידות המיוחדות שלנו. התחלתי לירות לכיוונם. ניהלתי סוג של קרב יריות מול שלושת המחבלים, כאשר בהתחלה הם כיוונו לעבר הרכב שהיה לידי, כי חשבו שאני נמצא בו. המחבל עם ה־RPG שחרר אותו לכיוון הבתים, ובמקביל זרקו מטעני חבלה לעבר הגדר ולכיווני. המטענים התפוצצו סמוך לגדר, אך לא פגעו בה. המשכתי לירות והמחבלים קיבלו החלטה שזאת לא נקודה שבה יוכלו לחצות את הגדר ונסוגו אחורנית לכיוון שמורת הטבע מעבר לכביש".
איגוף// בשמורת הטבע עשו המחבלים איגוף והגיעו לשני עצי שקמה גדולים שנמצאים סמוך לגדר והתמקמו מאחוריהם. "בשלב הזה חברי כיתת הכוננות התקרבו לכיוון שלי ותפסו עמדות חדשות. שניים שהיו קרובים לאותם עצים התחילו לנהל קרב יריות עם המחבלים שהסתתרו מאחוריהם. כבר היו ברור לכולם שיש מחבלים ועכשיו צריך למנוע מהם לעבור את הגדר ולהיכנס לקיבוץ. המחבלים השליכו רימונים אל העמדה, שני חברי כיתת הכוננות נפצעו מרימון, אך הצליחו לקפוץ החוצה ולהקל על אופן הפציעה שלהם".
תגבורת// תוך כדי לחימה הצטרפו שלושה חברי כיתת כוננות נוספים והמשיכו לנהל את הקרב מול המחבלים. אחד מהם, חייל ביחידה מובחרת, הזעיק את החברים שלו, ואלה הגיעו אחרי כחצי שעה. יחד הם ביצעו איגוף וסריקה סביב העצים וסיימו את האירוע, שתוצאותיו: ארבעה מחבלים חוסלו וארבעה נמלטו.
נשאר בעמדה// לאחר כשעה וחצי, בסביבות השעה שמונה בבוקר, הסתיים הקרב על גדרות הקיבוץ. המלחמה באזור כמובן המשיכה. "התברר לנו שהיו הרבה מאוד מחבלים והרבה מאוד הרוגים בשלושת הבסיסים שלידנו. היינו בתחושה שכל העסק הזה הוא מקומי. לא היה קשר בינינו ובין יישובים אחרים. לא היה ברור לנו למה אף אחד לא מגיע לגבות אותנו. לאורך היום שמענו יריות, התחלנו לקבל תמונות בווטסאפ ממה שקורה בקיבוץ בארי ובכפר עזה – מה שמעיד על אירוע גדול משחשבנו. לנו לפחות היה קשר עם המפקדה המקומית שהייתה אחראית על הגזרה, וההנחיה הייתה להישאר בעמדות ולהמשיך להגן על היישוב. נשארנו בעמדות עד השעה שתיים וחצי בלילה".
מתפנים// בשעה שבע בערב, בעזרת אנשי שב"כ, חלק מהמשפחות בקיבוץ חילצו את הילדים הקטנים ברכב ממוגן וניתנה הוראה למשפחות להתפנות. "למרות שהצירים היו מאוימים ולמרות שהיו מחבלים מסביב, חלק גדול מהיישוב התפנה לבתי מלון. למחרת בבוקר משפחות נוספות מהיישוב התפנו, כאשר על הכביש בין זיקים לאשקלון היו מכוניות פגועות ומחבלים הרוגים. יחד עם שאר חברי כיתת הכוננות נשארתי ביישוב. אנחנו עדיין מוגדרים כאזור סיכון א', עקב האיום מהים. גם אחרי עשרה ימים עדיין ניסו מחבלים לחדור מהים, צוללנים הגיעו לחוף והתנהל קרב. במשך שלושה שבועות מאז השבת השחורה עדיין הייתה רמת מתיחות גבוהה".
שטח צבאי סגור// מטבע הדברים, בשבועיים הראשונים מאז פרוץ המלחמה הושבת מפעל פולירון. "המקום הוגדר שטח צבאי סגור, אף אחד לא רצה לקחת סיכון ולהגיע לכאן. רוב העובדים מאשקלון, וחלקם התפנו מבתיהם. גם אנחנו חשבנו שברמת סיכון גבוהה כל כך זה לא נכון להביא עובדים. ברפת של הקיבוץ צוות מצומצם עשה מאמץ והמשיך לחלוב את הפרות. אחרי שבועיים זיהינו ביקוש גדול למזרני חירום לחיילים ומפונים. קיבלתי החלטה לנסות עם הכוח הכי מצומצם שאפשר לייצר את המזרנים האלה כדי לתת מענה לביקוש. התחלתי עם שני עובדים וכל כמה ימים הצטרפו עוד ועוד. ייצרנו אלפי מזרנים".
חוזרים לשגרה// לפני עשרה ימים התקבלה החלטה לחזור לעבודה רגילה ככל האפשר. "אנחנו תאבי חיים ורוצים שהקיבוץ יחזור כמה שיותר מהר לחיי שגרה פעילים. החלטנו להפעיל את המפעל עם מי שמוכן לבוא, בלי מחויבות. היה מאבק מול הצבא עד שהצלחנו לאשר כניסה של העובדים שלנו לקיבוץ. כבר ביום השני למלחמה, כשהבנו שזה אירוע גדול, החלטנו לשלם משכורות לעובדים גם על חודש אוקטובר, גם אם לא יבואו, בהנחה ובידיעה שאת הכסף מהמדינה נקבל בהמשך. כעת חזרנו לעבוד בקצב מוגבר כדי להדביק את היקף ההזמנות של הלקוחות".
אופטימי// הקיבוץ עדיין מוגדר שטח צבאי סגור, למעט היתרים מיוחדים להפעלת המפעל. "בגדול אני צופה שרוב התושבים יחזרו, בתנאים מסוימים שחייבים להתקיים כדי שהביטחון האישי והיישובי יישמרו".
*** מורשת קרב ***
ביטחון עכשיו// "המדינה חייבת לשנות דיסקט בהתייחסות שלה ליישובי העוטף. אם כיתת הכוננות היא זאת שקפצה ראשונה, מה שקרה בכל היישובים, ההתייחסות אליהם צריכה להיות בהתאם. תפיסת ההגנה המיידית של היישוב הייתה שהצבא יבוא בתוך רבע שעה. כל הקונספציה הצבאית קרסה. הרגשנו סוג של בגידה. החוסן התעשייתי שלנו נפגע מאוד, האמון שלנו במוסדות שהיו אמורים לתמוך בנו ולעזור לנו נפגע. צריך ליצור חוסן יישובי שמבוסס על תושבים שמרגישים בטוח ביישוב ובמרקם הקהילתי. עם רמת סיכון כזאת, בלי מערך שמבטיח את הביטחון האישי, אנשים לא ששים לחזור לכאן. צריך ליצור סביבה שתומכת ויוצרת אתגר מחודש ליישב את חבל הארץ הזה".
תנו לצה"ל לנצח// "התושבים צריכים לראות את הביטחון ולהרגיש אותו. זה לא רק חיילים על הגדרות. הצבא חייב לתת מענה ולבנות מחדש את הביטחון היישובי. צריכה להיות אבטחה שהצבא מספק אותה, שלא יהיו קסאמים, שלא תהיינה יותר חדירות – בלי להסתמך רק על טכנולוגיה, אלא גם על טנקים שמסיירים על הגבול. הקונספציה לא צריכה להיות שיש לנו רק מצלמות, צריך לחזור לתפיסת הביטחון הישנה יותר לאורך זמן".
אור בתוך החושך// "האופטימיות שאנחנו נמצאים בה. בקיבוץ בארי פתחו מחדש את חדר האוכל, אנחנו הפעלנו מחדש את המפעלים, הרפת עובדת. אנשים תאבי חיים ורוצים שהמקום יפרח וישגשג. אם יש משוגעים כמונו, זאת בהחלט נקודת אור".
עם ישראל חי// "עם ישראל הוא עם נפלא. אנחנו יודעים לחבק ולקיים שיח הגון וראוי, ראינו את זה ולאו דווקא בגלל המלחמה. לצערי יש פוליטיקאים שמלבים את המחלוקות בינינו ומנהלים שיח לא הגון".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***