בעיניים פקוחות

רותם ניר נחמיאס לא חשבה מעולם שתיתן את המזוזה שלה לבדיקה, ולא העלתה בדעתה כמה תתרגש מהרגע שבו תיקבע המזוזה מחדש בביתה. הרגע הזה, שהעניק לה את תחושת הביטחון שכל ישראלי מחפש בנרות בימים אלה, אימץ אצלה עוד קצת את השריר החדש שגילתה בתוכה, שריר האמונה: "אמונה יש לה כוח שלפעמים אני מייחלת שיהיה לי, ושריר הלב עשה מאמץ גדול אבל טוב כזה, כמו שכואב בפילאטיס, אבל בנשמה שתתחזק. אני מוצאת אמונה. היא לא בחוץ, היא בפנים, כמו אור קטן שאי אפשר לכבות מתחת להריסות של ייאוש, פחד, יגון וצער. היא שם. לרגעים אני מצליחה לגעת בה ולהתנחם".

המילים הללו, שנכתבו בדף הפייסבוק שלה לפני כשלושה שבועות, אינן טריוויאליות כלל בנוף הפוסטים שכתבה עד כה. מאז אירועי שמחת תורה, עוברת רותם ניר נחמיאס, ביבליותרפיסטית, עורכת, שחקנית וסופרת, תהליך התפכחות עמוק, שאותו עובר במקביל גם בן זוגה עומר ברק - סופר, עורך ותסריטאי. שניהם אנשים של מילים וסיפורים, ובימים כתיקונם הם מלווים סופרים בתחילת דרכם ומעבירים סדנאות כתיבה. בשבועות האחרונים המילים של שניהם ברשת החברתית מספרות על ניצוץ יהודי שהסתתר עמוק מתחת לתפיסת חיים חילונית, ליברלית ושמאלנית מובהקת, ואט אט יוצא לאור לנוכח האשליה שהתנפצה.

"מעדיפה לממן התנחלויות מאשר אסירים"

אני פוגשת את שניהם ביום נדיר של חורף סוער בבית קפה חמים בפרדס חנה. עומר ורותם הם אנשי שמאל שמעורים היטב בברנז'ה של התקשורת והאומנות בישראל. עומר כתב שני ספרים שהפכו לרבי מכר. ספרו הראשון 'לחוץ חתונה' הפך לסרט בשם 'עוד סיפור אחד' בבימויו של גורי אלפי ובכיכובם של ליאור אשכנזי, אביב אלוש ודינה סנדרסון. רותם שיחקה ב'רמזור' וב'האחות הקטנה' וכתבה ספר ביכורים לנוער בשם 'מלכת הכיתה' שעומד לצאת לאור.

רותם הייתה פעילה מאוד במחאות בלפור בתקופת הקורונה ולתקופה מסוימת אף הייתה דוברת המחאה. "בבחירות האחרונות האכזבה שלי מכך שנתניהו חזר לשלטון הייתה עמוקה, והרגשתי שאני חייבת לחשב מסלול מחדש ולעשות עם עצמי שינויים. למשל, התחלתי ללמוד ערבית מדוברת. הרגשתי שזה אבסורד שאנחנו לא דוברים את השפה הזאת. ערבים סביבי יודעים את השפה שלי - הרוקח, מנהל הסופר שלי, הקבלן שבנה לי את הבית - ואני לא יודעת השפה שלהם. גם כעת אני עדיין מאמינה בדו־קיום עם אנשים שאינם בדת שלי או בדעות הפוליטיות שלי. הפנאטיות היא שמפחידה אותי ואיני מעוניינת להיות חלק ממנה. אין לי אפשרות לדבר עם אף אדם שמבוצר בעמדתו ולא מסוגל להקשיב לאחר. גם מהסיבה הזאת לא הייתי שותפה פעילה במחאות קפלן. הרגשתי שהשמאל עבר הקצנה ומעורר אנטגוניזם".

גם עומר תמיד היה בשמאל: "שני הוריי הצביעו מרצ. המרד שלי היה להצביע לעבודה, מבחינתם הלכתי ימינה", הוא צוחק. "הייתי שמאל ששואל שאלות, ותמיד טענתי שאני שונא את השמאל הקיצוני יותר מאת הימין הקיצוני. התקרית הכי קשה שהייתה לי אי פעם הייתה בצבא עם פעילי שמאל ברמאללה. הייתי כתב של 'במחנה', נשלחתי לסקר את המתרחש ברמאללה והלכתי לאיבוד. כשפגשתי פעילי שמאל ביקשתי שיעזרו לי לצאת, אבל הם אמרו שהם לא מסיעים אנשים במדים ופשוט השאירו אותי שם".

עומר היה פעיל מאוד במחאה החברתית ברוטשילד ב־2011, "שם גיליתי את החיה הפוליטית שבי, והייתי מאוד מושקע בזה, גם כעיתונאי. הרגשתי שזו מחאה מוצדקת וחוצת מגזרים, משהו שהיה קל מאוד לעמוד מאחוריו. העובדה שלא יצא מזה כלום שברה את ליבי ואת האמון שלי במנהיגי המחאה".

המקום הפוליטי המאוד ברור שבו התמקם עומר התערער מהיסוד לנוכח אירועי הטבח בדרום. תהליך עמוק של התפכחות התפתח אצלו, החל מהתחום המדיני וכלה בזהותו היהודית. לאחר השבעה באוקטובר הוא פרסם פוסט שעסק בהתנתקות, ובו כתב שטענות המתנחלים על שורשי השנאה של הערבים ליהודים התבררו כאמיתיות. "אני טעיתי והם צדקו", כתב. היום יש בו גם יותר הבנה לעוול שנעשה אז למתיישבים.

"ב־2005 הייתי כתב צבאי", הוא מסביר. "הסתובבתי המון בגוש קטיף ואני זוכר כמה כאב לי על הטיפול של המדינה במפונים. הייתה לי ידיעה ברורה ששרון עשה מהלך מאוד לא דמוקרטי, כי הוא הפסיד במשאל מתפקדי הליכוד ובכל זאת ביצע את המהלך. כואב לי, כי בדיעבד אני חושב שהיינו צריכים למחות נגד זה. זה לא שמאל או ימין, זו דמוקרטיה וחייבים לכבד את הכרעת הרוב. ראיתי את זה כבר אז וידעתי שזה לא בסדר, אבל מצאתי את הצידוקים כי ככתב צבאי סיקרתי מאות הלוויות של חיילים שנהרגו ברצועה, שהייתה מלכודת מוות. ההרגשה הייתה שחייבים לצאת משם, ויחד עם זאת לציבור שלם מאוד כאב, עד כדי כך שהם ירדו לחסום כבישים ולמחות. המדינה דרסה אותם, נעשה להם עוול גדול והייתי צריך לעמוד לצידם".

גם בנושא ממשלת השינוי הוא אומר דברים דומים: "למרות שאני חושב שבנט היה ראש ממשלה מצוין, הבנתי שהמהלך של ראש ממשלה עם שישה מנדטים הוא מאוד בעייתי. אם היו עושים לנו משהו כזה היינו מתפוצצים, אבל היה לנו נוח להתעלם. אחרי השבעה באוקטובר ברור לי שכאשר נעשה אי־צדק, צריך להתקומם נגדו ולא משנה כלפי מי זה נעשה, גם אם זה לא משרת את האינטרסים המיידיים שלנו".

כאמור, עומר תיאר בדבריו גם את ההתפכחות שלו בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי, אחרי שהמציאות אמרה את דברה. "בשבעה באוקטובר הבנתי שלא מדובר פה בסכסוך הנוגע לשטחים או לגבולות. זו אותה שנאת יהודים מדורי דורות שממשיכה גם עכשיו".

אז אולי אין באמת סכסוך ישראלי-פלשתיני, וזו רק אותה אנטישמיות ישנה ורעה?

"זו אופציה", הוא מודה, "וזו לא אופציה שהייתה לי עד עכשיו. החשיבה שלי בקשר ליהודה ושומרון השתנתה לחלוטין. עברתי מלומר שהמתנחלים מפריעים למאמצי השלום בעצם ישיבתם ביהודה ושומרון לרצון שהם ימשיכו לשבת שם ולשמור עלינו".

"כיום אנחנו מבינים שאם לא הייתה התיישבות, הם היו מגיעים אלינו למרכז", אומרת רותם. "כמו שהיום אנחנו אומרים לאנשים בחו"ל שצועקים 'תשוחרר פלשתין' שהם לא יודעים שום דבר כי הם לא חיים פה, ככה המתנחלים שתמיד אמרו לנו שהפלסטינים לא רוצים שלום יודעים את זה כי הם חיים שם".

ויתרתם על חלום שתי המדינות?

"אני לא רוצה להפסיק להאמין שיש סיכוי לחיים טובים לצידם", אומרת רותם. "החלום של השלום נדחה מבחינתי לעוד דור או שניים קדימה, אבל אני עדיין מחזיקה בתקווה הזאת. לא יכול להיות שלנצח נאכל חרב! אני לא רוצה להאמין בזה", היא אומרת, אך מוסיפה שכיום היא כואבת רק את הכאב שלנו: "אין לי מקום להכיל. מצידי, שייתנו להם סירות גומי והם ייסעו מפה. זה באמת נוגד את כל מי ומה שאני וגם זה שבר בשבילי. אני לא יכולה להאמין שאנשים מקדשים רק את המוות, חייב להיות שם משהו שגם רוצה לחיות".

"ככותבים אנחנו כל הזמן מנסים להחזיק ולהבין נרטיב של דמויות שונות", אומר עומר. "אנחנו מנסים להבין מה מניע אותן וזה גורם לנו שלא להזדהות יותר מדי עם אף נרטיב. אבל עכשיו בחרתי צד. ברור לי שהם עסוקים במוות בעוד אנחנו עסוקים בחיים".

חשבון הנפש בתחום הזה הביא את עומר לחשיבה מחדש גם בפרשת אלאור אזריה: "בסוף הוא הרג מחבל שאולי היה נוח'בה פוטנציאלי, ואני מוצא את עצמי תוהה אם אולי כך צריך לנהוג. לפני יומיים אמרתי לרותם שהיחיד שהוביל קו מלחמתי מול חמאס היה בן גביר. מתפוצץ לי הראש מלחשוב שבן גביר צדק ואנחנו טעינו".

"יכול להיות שעונש מוות למחבלים זה מה שצריך לעשות", אומרת רותם. "הם מקבלים שלוש ארוחות ביום וניתוחי מוח, עושים תארים בזמן שהם יושבים בכלא שלנו ואנחנו מממנים את זה. אני מעדיפה לממן התנחלויות מאשר לממן אותם בכלא".

מה הפתרון בעיניכם?

"אני כרגע לא מודאג מהם", אומר עומר, "אני מודאג מאוד מאיתנו. אנחנו מדינה מפוררת. יש פה שני ציבורים שעסוקים בלהוציא זה לזה את העיניים. השיעור האמיתי שלנו הוא ללמוד לחיות ביחד, כי כרגע יש פירוד גדול. אם יש דבר שהשבעה באוקטובר הראה לנו זה שאין לנו ברירה אלא להסתדר זה עם זה. כולנו עם הגב לקיר ואת כולנו רוצים להשמיד. לצערי, במהלך השנים איבדנו את השיח המורכב ואנחנו מדברים בסיסמאות".

כלומר?

"קחי למשל את נושא הרפורמה המשפטית: יש כמה טענות נכונות בנוגע לנחיצות שלה, אבל אי אפשר לשמוע אותן בגלל המריבות. במקום לנהל דיון מורכב על מערכת המשפט ועצמאותה, על איך אנחנו רוצים שהמדינה הזאת תיראה ומה הערכים שחשובים לנו, כל צד בטוח שהוא מאה אחוז צודק. אני חושב שכולנו חייבים לצאת מהפוזיציה ולהתחיל להסתכל על דברים בצורה עניינית".

"האמנו שהאנטישמיות נגמרה"

"עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי", כתב עומר בעוד פוסט של התפכחות, "וואו, כמה שנאתי את צמד המילים האלה".

"לא היה לי שום חיבור ליהדות", הוא אומר כעת. "כיום יש לי הרבה מאוד מחשבות על איפה טעינו. כולנו. אנחנו נלחמים זה בזה במקום ברוע המוחלט. את הרוע שעלה מעזה אי אפשר להצדיק בשום דרך. זו האנטישמיות האמיתית שקראתי עליה בספרים והייתי בטוח שלא קיימת יותר. תמיד הרגשתי מערבי, אזרח העולם, והיהדות לא הייתה מרכיב משמעותי בזהות שלי. אני לא יודע אם זה חוסר הבנה או מנגנון הגנה מאוד מתוחכם, אבל הרגשתי שאני כבר לא הילד הזה עם הקסקט שמרים ידיים מול הנאצים. באמת האמנתי שהאנטישמיות נגמרה יחד עם גרמניה הנאצית".

הוא נזכר בהרצאה שהשתתף בה בארצות הברית בשנת 2007: "עמדה שם מישהי ואמרה לי: אתה יהודי. אמרתי לה שאני לא מגדיר את עצמי, והיא ענתה 'זה לא משנה איך אתה מגדיר את עצמך - אתה יהודי'. אני זוכר שזה הרגיז אותי נורא. למה את חושבת שאת יכולה לומר לי מי אני?".

ואז הגיע השבעה באוקטובר. מה השתנה?

"נחשפתי לשיחת הטלפון של המחבל שהתקשר לאבא שלו והתפאר בכך שהרג עשרה יהודים במו ידיו. זה נכנס לי לעצמות. הוא אמר 'הרגתי עשרה יהודים'. לא עניין אותו אם אלה שמאלנים או ימנים, גברים או נשים, ילדים או מבוגרים. החלטתי שאם הוא לא מבדיל, אז גם אני מפסיק להבדיל". דווקא השיחה המצמררת ההיא גרמה לו לתחושת גאווה באמירה "אני יהודי".

במשך עשרות שנים היו כאן אירועי טרור קשים. זה לא גרם לכם להבין את מה שאתם מבינים עכשיו?

רותם: "חשבנו שיש כמה משוגעים שרוצים להרוס לכולם, אבל אנחנו ננצח אותם וננסה לעשות שלום. כשקמים יחידים ומפוצצים את עצמם על אחרים זה נורא ואיום, אין לזה שום הצדקה שבעולם, אבל זה לא האופל המטורף שראינו בשבעה באוקטובר, שכולו התעללות וטבח. אנחנו מדברים על ביחד ננצח, אבל גם ביחד הפסדנו. הם הצליחו להטיל עלינו אימה שתימשך לדורות. היכולת שלנו לסמוך על כך שלא ייכנסו אלינו הביתה ויפגעו בנו נעלמה, וזה לא דבר שקרה בעבר".

"כשיחידים עושים מעשה, יותר קל להאמין שלא כולם כאלה. חשבנו שזה קומץ קיצוניים", מודה עומר. "בטבח בדרום ראינו התארגנות ארוכת שנים ורבת משתתפים. הם הצליחו לפרק את תחושת האמון והביטחון שהיו לנו, וזה דבר שייקח לנו המון זמן לקום ממנו".

"חשבתי שאני מגדלת את הילדות שלי בעולם אחר", אומרת רותם, "וגיליתי שאני לא. רצינו לספר לעצמנו שהעולם אוהב אותנו כי אנחנו כמוהם, אבל כיום אני מבינה שכיהודייה לעולם לא יקבלו אותי במקום אחר".

העובדה שהטבח התרחש בתוך גבולות ישראל הריבונית שברה אצלם תפיסה שהייתה מושרשת עמוק, שלפיה אם תתכנס ישראל לגבולות 67' ייגמר הסכסוך. "עד השישה באוקטובר האמנתי בזה", אומר עומר. "גדלתי על הסיפורים של סבא שלי מבולגריה. בשואה, העם הבולגרי התגייס לטובת היהודים ושם ההשמדה לא יצאה לפועל. יש את הסיפור מפורסם על הזמן שבו העלו את יהודי בולגריה על רכבות והכמרים נשכבו על פסי הרכבת ולא נתנו לרכבת לנסוע למחנות. הגרמנים דחו את הנסיעה בשבוע ואז כבר נגמרה המלחמה. בבית שלי היה נרטיב מאוד חזק שיהודי בולגריה ניצלו כי היהודים היו חלק מהאומה ולא התבדלו, שאפשר להיות אדם דתי שהוא חלק מהסביבה ואז לא שונאים אותך. האמנתי שאם לא נבליט יותר מדי את היהדות שלנו, נסתדר עם העולם. גם זה התפרק לי בשבעה באוקטובר. אנחנו לא צריכים לשאוף להסתדר עם הגויים אלא זה עם זה. יש לנו רק זה את זה".

אז מדוע השיח הפך לרעיל כל כך?

"יש לכל אחד מהצדדים פחד מהשני. הפחד שלנו הוא שאם הימין והדתיים יתחזקו, תהיה כאן מדינה דתית קיצונית. אני מנחש שהפחד שלכם הוא להתעורר עם מערכת משפט עצמאית לחלוטין ומצעדי גאווה בכל מקום". הוא חושב רגע ואומר: "את רואה? מרוב שאין שיח, אני אפילו לא יודע מה הפחד שלכם".

לספר את הסיפור מחדש

מיד אחרי הטבח, הם לקחו את הילדים (לכל אחד מהם שני ילדים מנישואים קודמים) וטסו ליוון. "ברחתי", אומרת רותם. "זה היה אינסטינקט שכנראה עובר בגנים: ידעתי בדיוק מה לזרוק למזוודה ושצריך להימלט כדי לשרוד".

השהייה ביוון עזרה לכם?

"היינו מרוסקים. חווינו פער בלתי נסבל פער בין הקריסה הפנימית ובין האווירה של הנופש. לא באמת יכולנו להתנתק ובכינו המון". אצל עומר האזעקות היו קשות במיוחד: "אחרי האזעקה החמישית בתל אביב, כשהילדים נצמדו לי לרגל, הרגשתי שאני חייב לברוח קצת, כי פה אני אקרוס. אני לא ישן מאז שזה התחיל. רותם יודעת שבלילה אני נשאר ער ושומר עליה".

לא רק האזעקות איימו עליהם, אלא גם האופק הכלכלי: כעצמאים הם חששו ממשבר כלכלי שיתרגש עליהם. לשניהם יש גם ספרים שעמדו לצאת בקרוב, וכעת הכול נעצר.

הכתיבה בשבילם אינה רק מקצוע, היא גם האופן שבו הם מתבוננים על הדברים ומנתחים אותם. "הרבה נרטיבים התפרקו בשבעה לאוקטובר", אומרת רותם. "האמנו שהצבא שלנו הכי חזק בעולם ושום דבר לא יכול לקרות לנו, שבצד השני יש אנשים מסכנים שבסך הכול רוצים חיים טובים. הנרטיבים קרסו, ובמקום שבו הנרטיבים קורסים אנחנו מחפשים זהות. אנחנו הגיבורים של הסיפור שלנו, ולקחו לנו את הסיפור. בשביל לחזור להיות הגיבורים של הסיפור שלנו, אנחנו צריכים לספר לעצמנו סיפור חדש".

"זה מתחבר לכל מה שדיברנו קודם", אומר עומר. "לפני השבעה באוקטובר החזקנו רק את הנרטיב של עצמנו, ועכשיו אני מרגיש שצריך להחזיק את הנרטיב של כולם. אנחנו מחויבים לזה. אני היום יותר פתוח ממה שאי פעם הייתי. אני רוצה להבין את הנרטיב שלך, אני חייב להבין גם תפיסת העולם שהיא לא שלי".

"הסיסמה 'ביחד ננצח' היא כל כך ריקה", אומרת רותם. "אנחנו צריכים להטעין אותה בהרבה משמעות. חייבים לעבוד על קירוב לבבות, זו משימת חיים. התחושה היא שיש עם וזה העם שלי על כל פרטיו ומורכבותו. היום ברור לי שאני לא אוכל להיות שייכת בשום מקום אחר. היה לי חלום על רילוקיישן ואני מרגישה שהוא נגנז מהסיבות הנכונות. אני והילדות שלי לעולם לא נהיה שייכות לשפה, לתרבות ולמנטליות אחרת. במקום אחר אני זרה ועקורה. היום אני בוחרת לחיות את החיים המורכבים שיש פה, עם העם שאני מאמינה בו ואני חלק ממנו, לטוב ולרע".

ומדוע התובנה הזאת נולדה דווקא בעיתוי הזה?

"כי הגענו לשפל של שנאת חינם ומשם הגיע אלינו חורבן. עכשיו חובה עלינו ליצור חיבור. אנחנו יכולים ליצור סיפור חדש, אבל אנחנו לא יכולים לשכוח את הסיפור שאנחנו באים ממנו: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. אנחנו שרים את זה כל שנה וזו האמת. יציאת מצרים נמצאת בכל תפילה כי שם מתחיל הסיפור שלנו. הלכנו יחד במדבר כדי למצוא את המקום שלנו ולהתיישב בו כי רק כאן אנחנו יכולים לשמור זה על זה. בכל מקום אחר אנחנו לא שייכים ואנחנו חוטאים לייעוד שלנו. אני יכולה להתכחש לסיפור שלי ולהגיד שאני מתחילה סיפור חדש באיזה כפר דייגים יווני, אבל זה סיפור נטול שורשים ואני לא מעוניינת שהוא יהיה הסיפור שלי. השורש הנשמתי שלנו, החיבור שיש לנו, עמוק הרבה יותר ממה שאנחנו רואים על פני השטח. אין לי עניין להתנתק מזה. אלה החיים שלי, זה הסיפור שלי. משם אני באה".

התובנות העמוקות של השניים לא זוכות לפופולריות רבה בקרב המילייה החברתי שלהם, והם מספרים על התמודדות עם תגובות לא נעימות במיוחד. "התראיינתי לתוכנית הפטריוטים בערוץ 14", אומר עומר, "חטפתי מהשמאל וקיבלתי הודעות שידעתי שאקבל, כמו 'מכשיר את השרץ' ו'משתף פעולה'. אמא שלי הייתה מאוד שבורה ומאוכזבת כי בשבילה, כמו בשביל רבים בשמאל, ערוץ 14 הוא סדין אדום".

אבל לריאיון ההוא קיבל עומר גם תגובות מזן שונה לחלוטין: "לאחרונה קיבלתי טלפון מלוחם שנפצע בעזה. הוא סיפר שעשו לו ניתוחים בפנים ושהוא איבד את הראייה בעין אחת. כשהוא ראה את הריאיון שלי, הוא בכה בעין האחת שיש לו ואמר למשפחתו שבשביל שמאלנים כמוני הוא נלחם".

לפני הריאיון אמרת לי שמאוד חשוב לך להתראיין ל'בשבע'. למה?

"משום שזה לא הציבור שלי. לפני שנה לא היה לי שום עניין לדבר איתך על פוליטיקה, כי את טועה ואני צודק אז מה הטעם? כיום ברור לי שאנחנו מחויבים לפתוח שיח לא מאשים. כל אחד מחויב לעשות את חשבון הנפש שלו. אני לא עושה חשבון נפש של אף אחד אחר. אני יושב ועושה עם עצמי חשבון נפש על דברים מאוד עמוקים שהאמנתי בהם, ושהיום יש לי ספקות בנוגע אליהם. בתמורה באו אליי אנשים ואמרו לי 'גרמת לנו גם לעשות חשבון נפש'. זה יפה ומקרב".

"ברמה החברתית, אם נחטיא את ההזדמנות הזאת אז נרוויח ביושר את מה שיבוא", קובע עומר. "יש לנו מאות חטופים בעזה, והדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות למענם זה שעד שהם יחזרו נעבוד על לעשות כאן מדינה טובה יותר. אם כל אחד יחזור למקום הצודק שלו ולא יעשה ויתורים, אנה אנו באים? היינו מוכנים לעשות ויתורים כואבים לפלשתינים, אנחנו יכולים לעשות ויתורים כואבים זה לזה".

"לפני השבעה באוקטובר פחדתי מאוד ממלחמת אחים", מודה רותם. "אסור לנו בשום אופן להגיע לשם. הבלעדיות על הצדק הייתה כל כך נוקשה, שהיא גרמה לנו לא לראות את האחר בשום דרך. בסוף הזכירו לנו שאנחנו אחים, נאלצנו להיזכר בזה ואין לנו בחירה אחרת. אנחנו נכנסים למקלטים ביחד, נלחמים ביחד, בוכים ביחד. נזכרנו עם מי המלחמה שלנו והיא לא עם האנשים שגרים איתנו פה".

עומר מסכם: "כולנו פישלנו בגדול. עכשיו זה או שנציל את עצמנו ויצמח פה דבר חדש, או שיהיה פה רע מאוד. יש פה עם מעולה עם בסיס נכון וערבות הדדית אמיתית. אנחנו הקונטרסט המוחלט לרוע של הצד השני, שמביא רק אימה וטרור, ואנחנו צריכים להחזיק את האור ביחד. אנחנו לא יכולים להיות אופל. מול הרוע המוחלט אנחנו צריכים לראות ולהיות הטוב המוחלט, ואם נמצא דרך לאחד את עצמנו אף אחד לא יוכל עלינו. החובה מוטלת עלינו".

***