גם השבוע החזקנו טישו ביד וניגבנו את הדמעות. אבל לראשונה, אחרי כמעט חודשיים, היו אלה דמעות שמחה.
גם מי שחשב שהעסקה לשחרור החטופים מסכנת את ביטחון ישראל עקב בהתרגשות אחרי השבים הביתה בשלום מתוככי הגיהינום. הילדים המשוחררים מילאו את זמן המסך ואת הדיווחים השוטפים. ילדים שחוו דברים קשים, שחלקם חוזרים למשפחות שבורות, אבל הם כאן, עטופים בחום ובחיבוק זהיר.
אבל חוץ מהילדים הייתה עוד אישה אחת שלכדה את תשומת הלב. עדינה משה מניר עוז. בעלה של עדינה, סעיד משה, נרצח באכזריות בשבת שמחת תורה. והיא, אישה בת 72, נחטפה לעזה. כשמחבל החמאס ששמר עליה הודיע לה כי היא משתחררת, היא פתחה איתו בוויכוח. איזה עוז היה לה, להתווכח עם רוצח שפל שגורלה נתון בידיו. על מה היא התווכחה? היא לא הבטיחה לו שיבואו איתו חשבון על מה שעשו לה, וגם לא דרשה בגד חם או נעליים. היא ערערה על גזר הדין שדן אותה לחיים. עדינה טענה שהיא יכולה לעמוד בתנאי השבי, ושראוי לשחרר לפניה מישהי מבוגרת ממנה וחולה ממנה. החטופים לא ידעו שיש עוד פעימות, איש לא סיפר להם מה צפוי. עדינה הייתה מוכנה לוותר על החופש שלה, על החיים שלה, למען מישהי אחרת. איזה עם יש לנו. אפילו אחרי התופת ושבועות ארוכים של קושי וחוסר ודאות, יש מי שמוכן להקריב את חייו למען האחר.
עכשיו תגידו שהמעשה של עדינה באמת שומט לסת, אבל היא מהדור ההוא, מדור ראשית המדינה, שיודע מה היא ערבות הדדית. אבל בחודשיים האחרונים אנחנו מגלים שזה לא תלוי דור, שגם עכשיו חיים בתוכנו אנשים גדולים. לכל חייל שנפל יש סיפור, אפילו מורשת. לא רק סיפורי הגבורה המופלאים של הלוחמים בשמחת תורה, לא רק העקשנות להילחם ולחלץ ולהציל מידי המחבלים הארורים ביום הקשה ההוא, אלא גם הלוחמים שנפלו בעזה. הם כבר ידעו מה גודל הסכנה, והלכו אל המלחמה מתוך הבנה מלאה של מה שיכול לקרות שם.
סמ"ר שחר פרידמן אמר "בשביל מדינה כזאת אני מוכן להילחם, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו", והשאיר אחריו צוואה שכולה עוסקת בנתינה. סמ"ר לביא ליפשיץ אמר לאביו: "החיים שלי בשום פנים לא שווים יותר משל חבר אחר. לכן אני הולך". סרן אדיר פורטוגלי, שהמלחמה תפסה אותו בחו"ל, חיפש את הטיסה הראשונה לארץ והתגייס, למרות שלא היה חייב. וזו טעימה קטנטנה רק מקרב הלוחמים שנפלו. רבבות לוחמים ממשיכים להילחם בעזה עם אותם גודל, עומק ונכונות לתת את הכול. אני לא מפסיקה לשמוע על חיילים שמנסים להיכנס לעזה אף על פי שזה לא התפקיד שלהם עכשיו. אנשים שהתעקשו להתגייס למילואים אף על פי שהסביבה בכלל לא תומכת. אנשים שהארץ הזאת והעם הזה חשובים להם עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכול, להסתכן, לתת את היקר מכול ולמות למענם.
מתברר שהקונספציה שלנו הייתה שגויה. אני לא מתכוונת לקונספציה הצבאית או המדינית, אלא לקונספציה החינוכית. חשבנו שהצעירים האלה הם זן אחר. דור האינדיבידואל והאני. הדור שחייבים ללמד אותו קצת על הכלל ועל היחד. דור האינסטה, דור האינסטנט. וכמה טעינו. אבל מטעויות לומדים, ובניגוד לתפיסות השגויות האחרות שעלו לנו בחיי אדם, את זו עוד אפשר לתקן. אפשר להקשיב לדור הזה לעומק. להבין שהשפה שלהם אחרת, שעולם המושגים, הבילויים וגם חלק מהערכים הוא אחר. בני ה־19 וה־20 לא רואים את העולם כמו הדור שלפניהם, הם לא יכולים, זו דרך הטבע. אבל את העקרונות הכי בסיסיים, את המסירות למען העם והארץ והחברים, יש להם. מה זה יש להם? אנחנו יכולים ללמוד מהם.
נכון, יש גם כאלה שבכוונה מורידים פרופיל, ויש שהתחמקו גם מהמילואים האלה. תמיד היו. אבל הרוח הגדולה כאן. 300 אלף איש גויסו למילואים בתוך יומיים. והם עדיין משרתים, חלקם באוהלים דולפים, בתנאי קמפינג שמתאימים בקושי לשלושה ימים בקיץ. והם שם, כבר יותר מ־50 יום, ואיש לא יודע עד מתי.
תחנת הדלק של הצבא
אז בואו נדבר רגע על ה־50 יום האלה. אנחנו היהודים יודעים לספור עד 50. זה המקסימום. יש שבוע, ויש חודש ויש 50 יום. ספירת העומר, או הספירה מיום כיפור עד הסיגד. זהו, אין יותר. ואנחנו כבר עברנו את מספר הימים הזה בדרך אל הלא נודע. החיילים שלנו מחזיקים מעמד, הם אפילו נחושים. אבל הדבקות במטרה תלויה מאוד בחוזקו של העורף. בנשים שבבית ובכוחן, בגברים שהנשים שלהם גויסו (כן, יש גם כאלה) וגם בהורים של המגויסים. ישראל יצאה למלחמה הכי מוצדקת שיש, חייבים להכריע את המלחמה ולנצח בה. אבל זה ייקח זמן, והאוויר כבר נגמר.
החורף מגיע, החושך יורד מוקדם יותר והלבד, שנכרך בדאגה מתמדת, הופך למסובך יותר. להעיר את הילדים ליום אפור, למצוא זוג גרביים תואמות ולהלביש אותם בכל השכבות. לגרום לבגדים להתכבס ולהתייבש, ולהעסיק את הילדים בבית כי בגן השעשועים כבר קר. ומה עם מחלות החורף? אין אפילו עם מי לחלוק את הלילות הלבנים ואת ימי המחלה. וגם להחזיק לבד בית עם מתבגרים בימים המבלבלים שלנו זה אתגר קשוח.
בתחילת הדרך כולם ראו את משפחות המגויסים וצ'יפרו ונתנו ובישלו והתקשרו. עכשיו החיים קצת חוזרים למסלולם, וגם אנחנו חוזרים לכל מה שלא היינו מסוגלים לעשות קודם: קניות לבית, רופא שיניים, טסט לאוטו. העומס היומיומי חזר ואיתו השחיקה בנתינה. כמה אפשר לבשל או להזמין או לחשוב על מישהי אחרת? אבל דווקא עכשיו הן צריכות עוד יותר את תמיכת הקהילה והחברים. ארוחת ערב, לילה של הפוגה, בייביסיטר, אוזן קשבת. דווקא עכשיו, במעלה הדרך המתמשכת, הבלתי נגמרת, צריך לחשוב עליהן (ועליהם, כן) ולתת. הכוח שלהן הוא תחנת הדלק האמיתית של הצבא שלנו. האימהות זקוקות לאורך נשימה והסביבה יכולה להעניק אותו, גם היום. גם המנהלים בעבודה, אגב, נדרשים עדיין לסבלנות ולהתחשבות. נכון שזה פוגע בהספק וביכולות. אבל זו החזית שאם נפסיד בה אין לנו סיכוי בחזיתות האחרות.
והצדעה אחרונה לכל הסבים והסבתות שפתחו את ביתם לבנות ולנכדים וויתרו על הנחת ועל השקט שלהם עד להודעה חדשה. את התרומה שלכם לחוסן הישראלי אי אפשר לשער.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***