נו, אז איך אתם חוגגים את י"ז בכסלו? אה, אתם חוגגים בלועזי? טוב, אז... מה עשיתם אתמול לכבוד כ"ט בנובמבר?
כ"ט בנובמבר הוא יום של שעטנז. מדינה ליהודים, אבל גם לערבים. בארץ ישראל, אבל בגבולות בלתי אפשריים. מציינים אותו בתאריך הלועזי, אבל לא אומרים 29 אלא כ"ט. והוא בכלל יצא בט"ז בכסלו, כמו השנה, אבל כשבניו יורק עוד היה יום כאן כבר היה לילה, אז יצא גם ט"ז וגם י"ז. שעטנז בנובמבר, מה יש להגיד.
לכבוד היום המבולבל הזה הנה סיפור שקרה באמת, הפעם ממש לא המצאתי אותו. בכל אופן לא את כולו.
לפני שלושים שנה בערך הייתי בני"ש מלא אידיאלים, ויחד עם כמה חבר'ה מהישיבה נסענו בליל פורים לקרוא מגילה בקיבוץ חניתה, ממש על הגבול עם לבנון. איכשהו יצא שבמהלך הערב שוחחנו עם אחד מוותיקי הקיבוץ, דווקא לא מאלה שהזמינו אותנו, ותוך כדי שיחה הוא גילה שאחד מאיתנו, לצורך העניין נקרא לו י', גר בבית אל. אז הקיבוצניק הוותיק, במחווה של הכנסת אורחים מרגשת, בירך את י' ואיחל לו מכל הלב שיפנו אותו ואת כל ההתנחלויות במהרה בימינו אמן. סתם, אמן הוא לא אמר.
אבל י', בחור חכם וממש לא פראייר, הכיר היטב את ההיסטוריה הציונית ואת סיפור הגבורה של הקמת חניתה בן לילה כחלק מיישובי חומה ומגדל, מתחת לאפם של הבריטים ובניגוד לתקנות הספר הלבן.
"אתה מודע לזה שגם חניתה היא התנחלות, נכון?" אמר י'.
"חניתה היא לא התנחלות!" זעם הקיבוצניק, "חניתה שומרת על הגליל!"
"ובית אל שומרת על ירושלים".
"בית אל היא התנחלות לא חוקית".
"מה עושה את חניתה להתנחלות יותר חוקית מבית אל?"
"האו"ם", קבע הקיבוצניק.
"בתוכנית החלוקה שהאו"ם אישר בכ"ט בנובמבר חניתה לא נמצאת בשטח ישראל", הזכיר לו י'.
"אבל היא כן נכללת בגבולות שביתת הנשק של 1949", קבע הקיבוצניק, "ואת זה האו"ם כן אישר".
"ואם מחר האו"ם יחליט להפוך את ההחלטה?"
"זה לא יקרה לעולם".
"ואם כן?"
"לא יקרה", חתם הקיבוצניק את הדיון, כנראה בגלל שהאו"ם לא אישר אותו.
אנטישמיו מלך האומים
עכשיו תראו, אני לא שמאלני אז אני לא מתווכח עם עובדות. ב־1947 האו"ם אישר את תוכנית החלוקה בלי חניתה, ב־1949 הוא אישר את גבולות שביתת הנשק עם חניתה. ועמק איילון. וחבל לכיש. ועוד אזורים שלא היו אמורים להיות במדינה היהודית אבל שוחררו על ידי צה"ל במלחמת העצמאות. יהודה, שומרון, עזה ומזרח ירושלים שוחררו רק 19 שנים אחר כך, ואותם לא רק שהאו"ם לא אישר אלא הוא גם מאוד משתדל לגרש אותנו מהם. כך שמבחינה עובדתית הקיבוצניק מחניתה צדק: לחניתה יש תו תקן של האו"ם, לבית אל לא.
אבל מה נעשה אם מחר, או בעוד שנה, או 24 שנים, נגיד לציון מאה שנה להחלטה ההיסטורית של כ"ט בנובמבר, עצרת האומות המאוחדות תחליט באופן חגיגי שצריך בכל זאת ליישם את תוכנית החלוקה? מה נעשה אז? נפנה את חניתה? את מודיעין? את קריית גת?
בעצם למה רק כ"ט בנובמבר? למה שהאו"ם לא יעשה קאט בנובמבר ויחליט שלא רק בית אל, לא רק חניתה, אלא כל המדינה היהודית בטעות יסודה ויכריז עליה כבלתי חוקית מעעעעכשיו? מה ימנע ממזכ"ל האו"ם, אנטישמיו (הידוע לפעמים גם בשם אנטוניו) גוטרש, להוביל בעצרת האו"ם החלטה שהמדינה היהודית היא ממילא כובשת, וממילא כולם שונאים אותה, וממילא היא תקועה בלב המזרח התיכון כמו קוץ אתם יודעים איפה, אז למה לא לעשות את הצעד המתבקש ולהעלים אותה ממפת העולם? בדרכי שלום כמובן. האו"ם הרי מתנגד נחרצות לאלימות, לאפליה ולזכותה של המדינה היהודית להגן על עצמה.
כן, זה נשמע מופרך, שלא לומר מופרע לגמרי. מופרך כמו הסיכוי שאלפי עזתים צמאי דם יתנפלו על ישראל באופן הכי ברברי ומחריד. מופרך כמו הסיכוי שאנטישמיו החביב יגיד שזה בכלל באשמתה של ישראל. מופרך כמו הסיכוי שעצרת האו"ם תגנה את ישראל כל שני וחמישי, ולפעמים גם בשלישי, ברביעי ובשבת. מופרך כמו הסיכוי שהאו"ם יקבע שהציונות היא גזענות. מופרך כמו הסיכוי שבראש הפורום החברתי המוביל את מועצת זכויות האדם של האו"ם תעמוד, נגיד, איראן. מופרך כמו הסיכוי שהאו"ם יקבע שאסור לאנשי חיזבאללה להתקרב לגבול עם ישראל, וחיזבאללה בכל זאת יעשה מה שבראש שלו והאו"ם רק ימשוך בכתפיו ויגיד שהוא לא חושב שזו הפרה כזאת בוטה, מה שיגרום למדינה היהודית המותקפת לפנות עשרות אלפי תושבים מצפון המדינה. בתוכם, אגב, גם תושבי חניתה החוקית והכשרה למהדרין בהשגחת בד"ץ אומות העולם.
באמת, מה הסיכוי שמשהו מזה יתרחש אי פעם?
יותר חנוכה או יותר פורים
רוצים עוד תסריט מופרך? אני יודע שלא, אבל קחו בכל זאת. זוכרים שביידן סיפר שגולדה מאיר אמרה לו שהנשק הסודי של ישראל הוא שאין לנו לאן ללכת? נכון כולנו נורא התרשמנו וסוף סוף, אחרי חמישים שנה של השמצות, התחילו להגיד פה שגולדה עשתה גם כמה דברים טובים חוץ מהמחדל של מלחמת יום הכיפורים והדיבור הלא יפה אל הפנתרים השחורים?
יופי.
אבל מה יקרה אם יום אחד העולם יתעורר, יגיד שהיה נחמד אבל מדינה יהודית זה כל כך המאה העשרים, וכפיצוי על ביטול המדינה יהיה מוכן לקלוט אותנו במדינות המערב כאזרחים שווי זכויות?
אז לא תהיה לנו מדינה, אבל כן יהיה לנו לאן ללכת.
מה נעשה אז?
נגיד שאין מה לעשות וצריך לפנות את המדינה כי ככה האו"ם החליט?
נשמח, כי ממילא אנחנו עושים הכול כדי להשיג אזרחויות של מדינות זרות וקורנים מאושר כשארצות הברית מתירה לנו להיכנס אליה בלי ויזה?
נריב כרגיל ונשאל את עצמנו למה ישראל הראשונה מקבלת דרכונים יוקרתיים של הולנד וישראל השנייה של פורטוגל?
במגילת העצמאות כתוב שמדינת ישראל מוקמת "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות". בפרספקטיבה של 76 שנה מכ"ט בנובמבר ההוא, לא ברור מה יותר תקף מבחינתנו – זכותנו הטבעית או הסכמת העולם. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו מדינה עצמאית ועוצמתית, ובאותה נשימה חוששים נורא ממה שיגידו עלינו בעולם. יוצאים למלחמה על קיומנו, אבל ממשיכים להזרים דלק וחמצן לאויב ולא מבינים איך העולם לא רואה אילו הומניים אנחנו. עדיין לא החלטנו האם אנחנו באמת מדינה עצמאית, או בסך הכול שטייטל מזרח אירופי. עם צבא, אבל של שטייטל.
בי"ז בכסלו הזה, יעני כ"ט בנובמבר, אנחנו חייבים להשתחרר מהשעטנז ולהחליט: אנחנו יותר קהילה שמנסה לתמרן בין הגויים או יותר מדינה אמיתית? יותר פורים הגלותי או יותר חנוכה הארץ־ישראלי? יותר על יסוד החלטת האו"ם או יותר מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית? אחרת אנחנו יכולים להמשיך להכות בחמאס, ולשיר בגרון ניחר "לא תנצחו אותי", ולהפוך פירי מנהרות לפירה מנהרות וכל הכבוד לצה"ל, באמת. אבל המלחמה היא לא רק על הקיום. אם לא נשנה את התודעה, לא עשינו כלום.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***