השבוע החלו החטופים לחזור הביתה במסגרת עסקאות נכונות יותר או פחות - בואו לא ניכנס לזה. אשתי באופן טבעי צפתה בחדשות בהתרגשות, ואני מצאתי את עצמי מסתובב בבית עצבני. ולא בגלל עמדתי בנוגע לעסקה, אלא סביב הפסטיבל החדשותי שתפס את כל הערב, כל ערב. וניסיתי להבין למה זה מטריד אותי כל כך.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שכשאשתי צופה בחדשות אז הטיפול בילדים נופל עליי, אבל אז נזכרתי שהקפדתי לחזור הביתה רק אחרי שווידאתי שכולם מקולחים וישנים.
כנראה עצם העובדה שאנשים יושבים מול החדשות מההתחלה עד הסוף כאילו זו חובה אזרחית פשוט לא נתפסת בעיניי. ולא שאני מזלזל, אני מבין את הסנטימנט. כולנו רוצים לדעת מה קורה ויש תחושה שאם לא נצפה בכל דקה חדשותית אולי נחמיץ משהו. אבל כשמהדורת חדשות אורכת חמש שעות ומדווחת בייסיקלי את אותו סיפור בווריאציות משתנות (או שלא), אז אתה מתחיל לשאול את עצמך מה באמת קורה פה.
וחשוב לי לומר, זה לא עניין של ימין או שמאל. ואני יודע שכשאומרים שזה לא קשור לימין או שמאל זה בדרך כלל אומר שזה קשור חד משמעית לאחד מהם (כנראה לשמאל), אבל נדמה לי שהפעם אני באמת מתכוון לזה.
אני חושב שיש בעיה מהותית בעצם קיומן של מהדורות החדשות כפי שאנחנו מכירים אותן.
אני מעז לשאול, למה בעצם אנחנו צריכים מהדורת חדשות? למה אי אפשר להעלות מדי ארבע שעות שקופית של כמה שורות עם העדכונים הקרים מהשטח ושלום על ישראל? מה נאבד בדיוק?
יש מי שיענה, ובמידה רבה של צדק, שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אבל תשאלו כל כלב שמירה מצוי והוא יגיד לכם שרוב הזמן הוא יושב במלונה חסר מעש ופעם בירח מלא הוא נובח על שודד פוטנציאלי כזה או אחר. הוא לא נובח מסביב לשעון.
אז נכון, שודדים של הקופה הציבורית כנראה יותר מצויים משודדים של בית גנרי ברחוב התפרחת 4, אבל עדיין זה לא מצדיק שידורים כל כך אינטנסיביים.
ואני מניח שתגידו, יעקבי, נשמה מיתממת של אבא, אנחנו במלחמה, אז טבעי שנצרוך יותר חדשות. ובכן לעניות דעתי, ובמליצה רבנית משהו, אני אגיד שזו בדיוק מלכודת היצר. מאות אלפי אנשים רובצים מול המסך וצופים בחדשות רפטטיביות שבמקרה הטוב אין בהן תועלת או חידוש לאדם הפרטי, ובמקרה הרע הן מזיקות למורל האישי ואני מעז לומר הלאומי (מימין או משמאל - כרגע לא קריטי, ואני מאוד מתאמץ לא להיכנס לזה אז שכוייח לי). והכול תחת האשליה שעצם הצפייה יש בה ערך. איזו מעורבות חברתית, השתייכות לכלל, ציפוף שורות.
ונכון, אני מכליל. ובטוח שיש דיווחים מחזקים ומרוממים. אבל כאלה אפשר לצרוך בצורה ממוקדת, באופן שלא שואב אותנו לאורך נתח גדול כל כך מהיום.
כי באמת, הדבר הכי חשוב (לעניות דעתי!) בימים אלו הוא להימנע מלשקוע. לדבוק בשגרה, הגם שנדמה כאילו היא מנותקת ממה שקורה במאקרו. להשתדל להיות בעשייה כי עשייה מרפאת אותנו. היא שומרת עלינו שפויים כי היא מאפשרת לנו לעסוק בדברים שאנחנו שולטים עליהם, במקום לדאוג מדברים שמחוץ להישג ידנו. ומהי צפייה בחדשות בימים אלו אם לא שקיעה בתחושה מתמשכת של חוסר אונים לגבי דברים שלא בשליטתנו? איך אפשר לצאת מזה לא מוחלש?
והתקשורת לא תמימה. היא מזהה את הביקוש ומייצרת את ההיצע. אז החדשות הן כבר מזמן לא חדשות. הן אוסף של טורי דעה מדוקלמים והתנגשויות תפיסתיות שאין בהן תוחלת. כי משהו הרי צריך לשדר! ומה מתחדש לנו בעשר הדקות האחרונות של המהדורה שלא ידענו עליו כבר בפתיחתה? ואיזו ידיעה חדשותית יש בה כדי להצדיק את כל שעות הצפייה הללו?
ובמקום הכי נמוך שלה, התקשורת מרקדת לנו על הרגש. היא מזהה אירוע מרגש ולא עומדת בפיתוי לתווך אותו כאילו היה תוכנית ריאליטי מזויפת. ולתועלת מי? ועל חשבון מי?
אבל אנחנו ממשיכים לשבת על הספה ולספר לעצמנו שאנחנו חלק, במקום להפסיק לצפות ולקחת חלק אמיתי במה שקורה סביבנו.
הא, תגידו לי, יעקבי, מי ישמע אתה טיפוס שמנצל כל דקה ללימוד איזו משנה טובה או חידוש מבהיל במסכת קידושין. אז בתגובה לזה אני קודם כול רוצה לומר שאתם נורא מקשים עליי בטור הזה, לא זכור לי שבשבוע שעבר היו לכם כל כך הרבה קושיות תוך כדי הטור. אבל לגופה של קושיה אני אומר שעדיף לצפות בריאליטי מטופש או במשחק פוטבול לא עלינו (באפלו נגד פילדלפיה - היה משחק מטריף), מאשר לצפות שעות בחדשות, משתי סיבות. האחת כי צפייה בספורט או בסדרה לפחות מאפשרת לכם בריחה מהמציאות שגם ככה לא הולכת לשום מקום. אסקפיזם. והסיבה השנייה היא שכשאתה צופה בסדרה אתה לפחות יודע מתי מרמים אותך. אתה יודע לזהות כשזה פייק. אוויר חם. כלום ושום דבר. החדשות, לעומת זאת, במסווה של תיווך המציאות, לוקחות אותנו לעיתים קרובות לעולמות של רגש ולא של עובדות, של אג'נדה ולא של אובייקטיביות, של פירוד ולא של אחדות.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***