ערב הפסקת האש נימק ראש הממשלה את עסקת החטופים בין השאר באמירה הבאה: היו לנו סבנה, סבוי ואנטבה, הייתה גם אורי מגידיש במלחמה הזאת. כשאפשר – כוחותינו מחלצים חטופים בכוח. אבל לא תמיד אפשר, עכשיו אי אפשר – ולכן עסקה היא הברירה היחידה.
אבל עסקה ושחרור חם הם לא החלופות היחידות. יש חלופה נוספת, חלופה שמתמצית במילה אחת שנמחקה לחלוטין מאוצר המילים של ההנהגה הצבאית של ישראל, והיא - ניצחון. ניצחון, בהקשר של החטופים, הוא להביא את האויב למצב שבו הוא יתחנן שניקח את כל החטופים ללא תנאי.
ניצחון, כפי שהבהרנו כאן לפני כמה שבועות, הוא אירוע שלא מתרחש בשטח, הוא לא נמדד בכמה קילומטרים כבשנו או כמה מגפיים של חיילי צה"ל דורכות על אדמת עזה. ניצחון לא נמדד במחיר דמים וגם לא במספר החטופים שלנו או המחבלים שלהם הכלואים אצלנו.
ניצחון הוא אירוע תודעתי. כדי שאנחנו ננצח והאויב יפסיד, צריך שיקרה דבר אחד בלבד: שהאויב ידע שאנחנו ניצחנו והוא הפסיד. בדיוק כמו שאי אפשר לצפות מפלוגת חי"ר לכבוש מוצב ביעילות בלי שיש לה מודיעין מינימלי על המבנה הגאוגרפי של היעד שהיא כובשת, כך גם אי אפשר לצפות שנצליח לכבוש את תודעת האויב מבלי להכיר אותה.
מחדל המודיעין שאיפשר את טבח שמחת תורה לימד אותנו שלא מספיק שיש לנו את המידע – אנחנו צריכים גם את תעצומות הנפש הדרושות כדי לעבד אותו, להכיר באכזריות שלו ובמה שהוא מחייב אותנו לעשות. האויב יודע זאת היטב. ערכינו כיהודים וכמערביים צבועים בגוונים בוהקים בכל סדרה של התאגיד, בכל סרט הוליוודי, בכל ספר של מודן. מבחינתנו החיים חשובים יותר מהכול, ועל המיתר הזה האויב פורט בלי ייסורי מצפון.
גם אנחנו מכירים את האויב. אנחנו יודעים שחיי אנשיו חשובים לו כקליפת השום. אנחנו גם יודעים שמאות שנות מסורת אסלאמית יצרו מבחן אחד בלבד בין ניצחון להפסד, והוא מבחן הקרקע. מבחינת האויב, אם המלחמה הזאת תסתיים כשהאסלאם שילם מחיר ניכר בקרקע – לא משנה כמה יהודים הם רצחו, הם הפסידו במלחמה. מנגד, אם המלחמה הזאת תסתיים כשמוסלמים שולטים באותם חבלי ארץ – גם אם החמאס יושמד כארגון וכתנועה פוליטית, ההרג ההמוני של יהודים משמעו ניצחון.
אנחנו יודעים את זה על האויב, אבל בדיוק כמו קצינים בדרג הביניים באגף המודיעין – אנחנו מסרבים להקשיב, מסרבים להפנים, מסרבים ליישם. מתעקשים להיאחז בקונספציה המנחמת גם כשהשכל יודע שהיא תתפוצץ לנו בידיים. אנחנו מתעקשים להתנהל מול האויב כאילו הערכים שלנו – חיי אדם לפני הכול – הם גם הערכים שלו.
כשראש הממשלה אומר מעל כל במה שהחזרה לגוש קטיף אינה עומדת על הפרק, מה שהאויב שומע זה "חמאס, אנחנו לא ניתן לכם להפסיד". כששר הביטחון אומר שאחיזת צה"ל בעזה אחרי המלחמה תהיה דומה לנעשה בשטח B ביהודה ושומרון – האויב מבין שהנכס הכי חשוב לו בעצם לא נמצא בסיכון.
לעומת זאת, אם ישראל הרשמית תצהיר שאחת ממטרות המלחמה היא תפיסת שטח – האויב יבין שהפעם אנחנו רציניים, שהפעם אנחנו מכוונים לניצחון. אם מבחינה תודעתית האיום הזה – השפלת האויב בדרך של תפיסת קרקע ואכלוסה ביהודים – ייחשב ריאלי, אז לאויב יהיה תמריץ למסור לנו את החטופים שלנו ללא תנאי, או לכל הפחות הוא יפחית משמעותית את מחיר השחרור.
האבק כבר שקע ברמה שמאפשרת לנו להודות, לא בחפץ לב, שטבח שמחת תורה התרגש עלינו לא בגלל שלא ידענו – אלא בגלל שסירבנו להפנים את המשמעות של מה שידענו. זה קרה לא בגלל שלא התחמשנו, אלא בגלל שלא מצאנו את תעצומות הנפש להשתמש בנשק שלנו ביעילות, באופן שלשמו הוא נועד. ההכרזות על כך שתפיסת שטח אינה אחת ממטרות המלחמה הן עוד מאותו דבר: אנחנו יודעים שככה לא ננצח, אבל אנחנו מסרבים להפנים.
***