כאשר הנוכרי ביקש מהלל הזקן לגייר אותו על רגל אחת, הוא אמר לו לקבל על עצמו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". רק העם היהודי מכיר בעובדה שרעך הוא באמת כמוך. נשמת האומה המופיעה בכל יהודי ויהודי היא יסוד העשייה וההשפעה שלנו כיחידים. כל אחד מצווה "לתקן עולם במלכות שדי" לפי יכולתו ומדרגתו. לרעך יש משימה לאומית בדיוק כמו שיש לך, ולכן כאשר אתה אוהב אותו אתה בעצם אוהב את עצמך.
בשבוע שעבר נפרדנו בישיבת מעלה אליהו מבוגר אהוב ומיוחד שנפל בלחימה בעזה - סרן לירון שניר הי"ד, מפקד צוות בסיירת גולני, בן היישוב עפרה. בלוויה שלו סיפר חבר לצוות שברגע של משבר במסלול הוא שאל את לירון: מה בעצם אנחנו עושים פה? ולירון השיב: "מה זאת אומרת, אחי? עם ישראל צריך אותנו, אז אנחנו כאן". בשנים האחרונות היינו עדים למחלוקת ולפירוד גדול בעם ישראל. הקצנה, הדגשה של המפריד והשונה. הפגנות, חסימות ושלטים בכל המרחב הציבורי. הגענו למצב שבו התקשינו לנהל דיון ענייני בכל סוגיה שעל הפרק.
גם אצלנו בישיבת מעלה אליהו הפירוד בא לידי ביטוי. הישיבה, שקיימת בתל אביב קרוב לשלושים שנה, הוקמה בעקבות רצח רבין במטרה ברורה להסיר את החומות בין המגזרים השונים ולהגביר את האחדות והאהבה. ואכן, הישיבה פיתחה יחסי שכנות נהדרים, והקימה מעגלי עזרה וסיוע לכל דורש. למרות זאת, מצאנו את עצמנו בעל כורחנו בחזית המאבק. מאבק קיצוני, אגרסיבי ושקרי נגד הישיבה, שהביא לכך שעיריית תל אביב ביטלה את האישור למבנה הקבע שהיה נחוץ כל כך לישיבה. גם אז בימים קשים אלו לא נגררנו למהומות ולעימותים ולקיטוב שהם גוררים עמם.
במאורעות ה־7.10 הבנו היטב את דבריו של הלל. הרשעים הארורים טבחו ופגעו בכולנו, רק כי אנחנו יהודים. לא עניין אותם אם אנחנו הממשלה בעד או נגדה, בעד או נגד הדלקת נרות במרחב הציבורי, תפילה בהפרדה בין גברים לנשים ברחוב, תחבורה ציבורית בשבת ועוד. מבחינתם, אם אתה יהודי דינך אחד: למיתה, אונס, חטיפה ושאר מרעין בישין.
עם ישראל הבין והתעורר. במפגן אדיר של אהבה לכל יהודי ולכל חלקי העם, בהתגייסות אדירה למלחמה, בתמיכה אינסופית במשפחות החטופים ובמפונים ובהסכמה לאומית רחבה שעלינו להכריע את הקמים עלינו עד תום. מה שבעצם מאחד אותנו, בתל אביב וביצהר, בהוד השרון ובלונדון או בכל מקום אחר בעולם, הוא היותנו יהודים. אם נרצה ואם לא, אם אנחנו מבליטים או מסתירים את זהותנו - זה אנחנו.
אנחנו גאים ביהדותנו ומבינים את החשיבות האדירה שיש לה בבסיס הקיום שלנו. היהדות אינה שוכנת לצד האחדות בעם, היהדות היא היא המאחד, האחדות בהתגלמותה. ביום שאחרי המלחמה אנחנו חייבים להתחיל לספר את הסיפור היהודי שלנו. להתחבר למקורות, לשורשינו בהיסטוריה, למכנה המשותף המאחד. בקיבוץ בארי ובהר ברכה, בקריית שמונה ובקריית ארבע. השונות בינינו אינה מקום לפירוד אלא למאחד גדול וענקי, בעל גוונים עשירים, שמכיל הרבה יותר מאשר חלקיו הקטנים. המשימה הלאומית שלנו היא להמשיך לקרב לבבות ולהסיר מחיצות. אנחנו לא מחפשים להחזיר בתשובה, אלא מחפשים להחזיר למקורות, ליהדות שלנו, שאותה אולי כל אחד תופס בדרך אחרת, אבל אף אחד לא יכול לברוח ממנה.
מכך נובעת גם חשיבות ההשקעה של מדינת ישראל בנושאים אלו, לצד נושאים חשובים נוספים בתקציב המלחמה. אבל אסור שהם ייראו כטובת הנאה למגזר מסוים, ועל כן יש להכניס אותם לבסיס התקציב, בצורה רוחבית וממלכתית. כי יהדותנו היא זהותנו.
הכותב הוא מנכ"ל ישיבת מעלה אליהו ולוחם בחטיבה 10 של חיל השריון בעזה
***