רבים במחנה הלאומי מתבשמים מההתפכחות של מחנה השמאל בעקבות הטבח בשמחת תורה.
אולם ההיסטוריה מלמדת שהתפכחויות כאלה מתפוגגות מהר מאוד והישגים צבאיים עלולים להסתיים בתבוסות מדיניות. כך היה עם הסכמי אוסלו לאחר דיכוי האינתיפאדה הראשונה, וכך היה עם הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון לאחר מבצע חומת מגן, שבא לאחר האינתיפאדה השנייה המדממת.
בעוד שהמערכה המדינית הבין־לאומית החלה והפתרון המיידי שוב על השולחן - מדינה פלשתינית באמצעות הרשות הפלשתינית - המחנה הלאומי עדיין רק מתנגד, בלי להציב אלטרנטיבה.
מבחינת השמאל הישראלי, הרשות הפלשתינית היא הרע במיעוטו. ויש להם גם ראיה: הימין מקיים דיאלוג עם הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון. הם כמובן טועים. הרשות הפלשתינית מממנת מחבלים רוצחים (כולל מהחמאס), מחנכת מגיל אפס לכך שכל ארץ ישראל צריכה להיות בשליטה ערבית ושרצח יהודים הוא דבר נעלה. הרשות הפלשתינית גם אחראית, באמצעות זרועות הטרור שלה, לטבח של יותר מאלף יהודים באינתיפאדה השנייה.
אז מה האלטרנטיבה? לפני שנדון בכך, נקדים הקדמה קצרה על התרבות באזורנו (הדברים נכתבו בהתייעצות עם מומחים, בראשם ד"ר מרדכי קידר). במרחב שלנו מתחרות שלוש זהויות עיקריות: האחת היא זהות אסלאמיסטית השוללת מבחינה תיאולוגית את שיבת ציון ואת קיומה של מדינת ישראל. השנייה היא זהות לאומית מלאכותית באמצעות הזהות הפלשתינית, שלא באמת מתקיימת בקרב ערביי ארץ ישראל, אשר כל מהותה - מימי המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ועד ימינו אנו - שלילת ריבונות יהודית בגבולות כלשהם. הזהות השלישית היא זהות שבטית־חמולתית, אשר נוכחת בקרב הציבור הערבי ביהודה ושומרון ויש לה השפעה במקרים כמו ניהול סכסוכים וחיי היומיום. השייח'ים של החמולות זוכים להערכה ולכבוד מהציבור הרבה יותר מאלה שהציבור רוחש לרשות הפלשתינית.
אפשר לראות זאת גם בסקר שנערך בקיץ האחרון על ידי מכון המחקר STATENET, אשר מתמחה בחברה הערבית, ופורסם על ידי מכון אית"ן ב־29 באוקטובר. בסקר נשאלו המשיבים: "למי אתה חש שייכות גדולה יותר?" 65 אחוזים מהמשיבים ענו: לחמולה שלי, 20 אחוזים - לעם הפלסטיני, 7 אחוזים - לאומה הערבית, 4 אחוזים - לרשות הפלשתינית, ו-4 אחוזים לא השיבו. המודל הזה עובד גם במקומות אחרים במזרח התיכון. במדינות המצליחות כמו איחוד האמירויות, סעודיה ומרוקו, בניגוד למדינות הנחשלות, מערכת השלטון נבנתה על בסיס המנהגים החברתיים והמסורות המקומיות כגון שבטיות, ממלכה ואמירות.
לאור הצורך באלטרנטיבה מדינית ריאלית להסרת האיום שהרשות הפלשתינית מהווה לישראל, יש לפעול בשלבים: החל מפירוק הרשות הפלשתינית ממנגנוניה הביטחוניים והאזרחיים והוצאת אונר"א מהשטח תוך החלת ריבונות מלאה בשטח הכפרי, המשך בפירוז השטח מנשק חם, דה־נאציפיקציה על ידי טיהור עמדות ההשפעה בחברה הערבית ממי שהיה מזוהה עם הרשות הפלשתינית, חמאס או כל ארגון עוין אחר, וכלה בהתיישבות יהודית מאסיבית. בניגוד לפרדיגמת אוסלו, ההתיישבות איננה נטל ביטחוני אלא נכס ביטחוני, בשל העובדה שהיא שומרת על השטח ומחזיקה את צירי התנועה פתוחים. התיישבות יהודית היא גם אנטיתזה מוחלטת לאידאולוגיות השוללות את קיומה של ישראל ומבטאת הלכה למעשה את ניצחון המפעל הציוני.
לאחר מכן יש לגשת להקמת מנהלות בערי יהודה ושומרון: ג'נין, שכם, טול־כרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית. כל אחת מהמנהלות תתבסס על המשפחות והחמולות המקומיות, והשייח'ים יהיו מקור הסמכות של כל מנהלת. כל מנהלת תהיה אחראית על ניהול ענייני הפנים - חוק ומשפט פלילי ואזרחי, כלכלה, תשתיות, יצוא ויבוא, חשמל, מים, תחבורה וכדומה. המנהלות תהיינה נפרדות ללא רציפות טריטוריאלית, השליטה הביטחונית תישאר בידינו באמצעות שליטה במעברים וחופש פעולה מלא לכוחות הביטחון לסיכול תשתיות טרור. גם החינוך - הן מבחינת התוכן והן מבחינת זהות המחנכים - יהיה בפיקוח שלנו.
שיבת עם ישראל לארצו והקמת המדינה מחייבות את המחנה הלאומי והאמוני שלא לזלזל בזירה הבינלאומית. תוכנית המנהלות נותנת מענה לטענות האפרטהייד והכיבוש המופנות נגד מדינת ישראל, באשר הערבים החיים בתחומי המנהלות ייהנו משלטון עצמי ואוטונומיה מלאה בתחומי הפנים, הרווחה, הכלכלה והדת ומערכות החוקים הפליליות והאזרחיות, כמו גם מערכות המשפט שייקבעו באופן אוטונומי בכל מנהלת על ידי הגורמים המקומיים העומדים בראשה.
באשר לעזה, המלחמה שכרגע בעיצומה משאירה את כל האפשרויות פתוחות. הדרך הטובה ביותר היא קליטת תושבי הרצועה ברחבי העולם בשיתוף הקהילייה הבין־לאומית. ככל שיישארו תושבים ברצועה, מודל של פירוק, פירוז, ביעור הרע, התיישבות יהודית ומנהלות רלוונטי גם כאן. המנהלות תתבססנה על המשפחות המקומיות תוך יצירת מרווחים טריטוריאליים בין יחידה מנהלתית אחת לאחרת. הסדר אפשרי: בית לאהיה ובית חאנון, עזה, דיר אל־בלח, חאן יונס, עבסאן אל־כביר ורפיח.
לסיכום, אין ואקום. בלי אלטרנטיבה מדינית לאומית ריאלית אנו עלולים חלילה להיות שוב מובסים בזירה המדינית. תוכנית המנהלות איננה מזרח תיכון חדש ולא תהפוך אויב לאוהב, אולם היא תסיר את איום הרשות הפלשתינית, תשפר את מצבנו וניתן לרתום אליה גורמים בין־לאומיים שמחפשים יציבות ושאינם נגועים באנטישמיות קיצונית. כל זאת בהתאם למטרת העל: הבטחת קיומו של המפעל הציוני לדורות.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם הליכוד