הפרינציפ הרטורי
הגדרת 'שאלה רטורית' לפי האקדמיה ללשון העברית היא: שאלת ניצוח. זהו תרגיל פשוט מאוד בתורת הוויכוח, כאשר השאלה אינה מכוונת לקבלת תשובה. ביסודה של השאלה מונחת הנחה מוצקה כל כך בעיני השואל הבוטח בעצמו, עד שהוא מטיח אותה בנשאל, כביכול האם ייתכן שאינך מסכים? כל זאת, בלא שהוא מנמק את ההנחה המצויה ביסוד דבריו. כך למשל, בעברית הרזה של ימינו, נפוצה מאוד השאלה "נראה לך?" כביכול, ברור שלא. אין צורך לנמק.
אם הנשאל נלכד ברשת, או שהוא באמת סבור כך, הרי שהוא עונה לעצמו – או אפילו אומר בקול – כי אכן השואל צודק. כך נמצא שהשואל הפעיל בעצם את הנשאל וגרם לו להסכים עימו בלי להתאמץ יתר על המידה.
שאלות תנ"כיות
בתנ"ך – מקור חיינו ומורה דרכנו – אנו מוצאים שאלות רטוריות רבות, בכמה סגנונות. דוגמה טובה לשאלה רטורית הזוכה מיד להסכמת הצד השני, היא שאלתו של אבנר ליואב "הלנצח תאכל חרב?". זאת לאחר יום קרב שבו נפלו 20 מלוחמי יואב, ובהם אחיו עשהאל, ו־360 מלוחמי אבנר. יואב מסכים מיד שאין טעם להמשך מלחמת האחים, ועוצר אותה (שמואל ב, ב).
לעומת זאת, כשאברהם שואל את הקב"ה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", זו גם כן שאלה רטורית, אלא שכאן אין ניצוח אלא הבעת אמון מוחלט במידת הצדק האלוקית, שבגינה מנסה אברהם להציל את ערי סדום או לפחות חלק מהן. הנחת היסוד שלו היא האמת, שהקב"ה שופט כל הארץ ובוודאי משפטו צודק. כך מתחיל משא ומתן ארוך בין אברהם לקב"ה, החושף בפניו את העובדה הקשה כי אין אפילו עשרה צדיקים שיצילו. אומנם פנייתו־תפילתו מועילה להציל את אחיינו ושתי בנותיו ממוות בטוח.
כך גם שאלת משה במחלוקת קורח ועדתו - "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" - שאף היא מבטאת ביטחון גמור במידת הצדק האלוקי, ולמעשה מעין תפילה. הוא אכן נענה בבידוד קורח ועדתו משאר העם שלא ייענש.
ישנן גם שאלות רטוריות שלא נועדו לקבל תשובה, אלא לשכנע את הנשאל בטעותו. בולטת במיוחד היא סדרת השאלות הרצופות שהקב"ה מטיח באיוב, כדי לגרום לו להודות שאינו יודע את דרכי הבורא: "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה... על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פינתה?... הבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת?" (איוב לח).
כך גם סדרת השאלות שעמוס הנביא (פרק ג) שואל את העם, המסרב לקבל נבואות פורענות. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? הישאג אריה ביער וטרף אין לו?". השאלות נועדו להבהיר כי הנביאים אינם אומרים אלא את מה שנצטוו, ועל השומעים לקבל דבריהם: "אריה שאג מי לא יירא, ה' אלוקים דיבר – מי לא יינבא?".
אומנם פעמים שהנחת היסוד של השאלה הרטורית לא הייתה נכונה, או אפילו שקרית. לשאלת הקב"ה "אי הבל אחיך?", שאל קין "השומר אחי אנוכי?". בסיס השאלה הרטורית מניח שלא זו בלבד שאינו יודע, אלא שלא אמור להיות לו מושג ירוק על אחיו. התשובה החריפה שקיבל מהדהדת עד היום: "מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה".
שאלות שיש עליהן תשובה
בדומה לשאלת קין, גם בעולמנו ישנן שאלות רטוריות שנועדו להנחלת טענה שקרית כאקסיומה מוסכמת. ממילא ברור כי לשאלות אלה יש תשובה המפריכה את ההנחה שבבסיסן. כך שאלו בכירי מערכת הביטחון: נראה לך שחמאס יעז לתקוף את המדינה הכי חזקה באזור? התשובה הכואבת: כן. הם התכוננו לזה, ואתם ידעתם זאת. אלא שחייתם בדמיונות.
כעת, כשמדברים על שלטון ישראלי בעזה, יש מי ששואלים "אתה רוצה שננהל שם את הביוב?". שאלה זו נועדה להנחיל אידאולוגיה שמתעלמת מהסכנה ומנסה שוב – כמה שזה מופרך ונורא – לברוח מהמציאות. הרי כשנטשנו את השלטון על חבל ארץ זה, והמדינה גירשה את אזרחיה היהודים משם והחריבה את יישוביהם וקהילותיהם, החלה מערכת האסונות הממושכת.
יש להזכיר כי היה בעבר מי ששאל – מה יש לחיילים שלנו לעשות בעזה? זה היה כשעזה הייתה תחת שליטה מוחלטת שלנו, גם על הביוב, וכמעט שלא היה בה נשק חם. התשובה אם כן, פשוטה – אם לא נהיה שם, וננהל גם את הביוב, הם יתחמשו שוב ויילחמו נגדנו.
לעומת הצעה להעביר את תושבי עזה למקומות אחרים בעולם, היו עד כה מי ששאלו – נראה לך ריאלי לעשות טרנספר לערבים? והנה לפתע מסתבר שיש אנשי שמאל מובהקים שדורשים זאת במפורש. אלא שלעומת מה שטען הימין כל השנים, שמדובר ברוצחים שאי אפשר לדור בשכנותם – נטענו "טענות מוסריות" על נישול עם מאדמתו. טענות אלה הלכו והתנפצו על סלעי המציאות המייסרת במהלך שלושים השנה האחרונות, מאז "פרוץ השלום", כפי שמכנים זאת. וכעת גבו מחיר נורא, שטרם עיכלנו את משמעותו.
כעת שואלים עוד שאלה רטורית – נראה לך שארצות הברית תיתן לנו לגרש אותם? לבטל את הסכמי אוסלו, שכעת מאיימים על כל מדינת ישראל, כשהרשות הפלשתינית מתאמנת על אותו מבצע כמו חמאס רק בכוחות גדולים ומאומנים פי כמה?
התשובה כפולה: אם חפצי חיים אנחנו, אין לנו ברירה. לא נחכה עד שאירועים דומים יתרחשו חס וחלילה במרכז הארץ ובצפונה, כדי להבין שאין אפשרות אחרת.
נוסף על כך יש להזכיר כי ארצות הברית התנגדה לעצם הקמתה של המדינה, ורק אחר כך תמכה. היא התנגדה להחלת ריבונות על הגולן, ולא קרה כלום לאחר החלת החוק. התנגדה להפצצת הכור בעיראק, ואחר כך השלימה עם הפעולה ואפילו שיבחה אותה.
על שאלות רטוריות אפשר גם לענות בשאלות רטוריות: נראה לך שתושבי הדרום יחזרו לדור בשכנות לערביי עזה? תושבי הצפון יחזרו הביתה בלי שנסיר את איום חיזבאללה?
ובעיקר – התורה מזהירה "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לג, נה). על הפסוק הזה יש להוסיף שאלה רטורית – האם לאחר שראינו את דברי הכתוב מתקיימים בנו, נוכל לשוב ולהתעלם מהם?
שאלות של אמונה ותקווה
גם האמונה והתקווה, שאותן אין לערער, מתבטאות בשתי שאלות רטוריות:
האחת – "התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה? גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך" (ישעיהו מט) – כפי שאישה לא שוכחת את העולל שלה, כך הקב"ה לא ישכח אותנו. ויותר מזה – אפילו אם האקסיומה הזאת לא מתקיימת בכל האימהות בעולם ויש מי ששוכחת – הרי שהקב"ה לא שוכח, ומשגיח עלינו.
השנייה – "האני אשביר ולא אוליד? יאמר ה', אם אני המוליד ועצרתי אמר א-לוהייך" (שם, סו). כלומר, האם אני אביא את האישה אל משבר הלידה ולא אפתח רחמה להוציא עוברה? כך גם המשבר שלפני הגאולה הוא השלב לקראתה כשתצא ותיוולד. במהרה בימינו.
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***