בימים הקרובים צפויים מדינת ישראל, צה"ל וכוחות הביטחון לעמוד בפני דילמה קשה, מייסרת והרת גורל לעתיד המדינה ואזרחיה. זו דילמה קורעת לב שנוגעת לחיי אדם של לאחינו ואחיותינו, שבתיווך אינטנסיבי של התקשורת הישראלית הפכו לחלק מחיינו ולמושא תקוותינו ותפילותינו. על מנהיגי המדינה יהיה לבחור אם לדאוג לפרט או לכלל, אם להסיר איום מוחשי ומיידי באמצעות יצירת סיכון עתידי חמור שבעתיים.
הצורר יחיא סינוואר, שטן שלא ברא השטן, דובר עברית רהוטה, צרכן אובססיבי של תקשורת ישראלית שיודע את נפש דעת הקהל הישראלית, ינסה להציל את עצמו, את ארגונו ואת שלטונו במסגרת עסקת חילופין כוללת וסופית. הוא ישחרר את כל החטופים עד האחרון שבהם. בתמורה, מדינת ישראל תשחרר את כל המחבלים הכלואים אצלה, אבל זה עוד החלק הפחות גרוע בסיפור. מה שחמור הרבה יותר, מדינת ישראל תידרש להפסיק את המלחמה, להסיג את כוחות צה"ל בחזרה אל הגבול ולהתחייב בערבויות בין־לאומיות להפסקת אש ארוכת טווח. אם ישראל תסכים לכך, ניצחונו של החמאס במערכה שהחלה בטבח הנורא של שמחת תורה יהיה סופי. הוא ישיג את כל מטרותיו. גם פגע קשות בישראל, בצבאה, ביישוביה ובאזרחיה והשפיל אותנו עד עפר, גם קיים את הבטחתו לשחרר את כל המחבלים הכלואים, וגם הצליח לשמר את כוחו ומעמדו. את אלפי ההרוגים שספג ארגונו במלחמה עד כה הוא לא סופר. חיי אדם הם בעיניו כקליפת השום. גם את ההרס העצום שנגרם בעזה הוא ישקם תוך שנים ספורות בסיוע כספי בין־לאומי. והוא עצמו ייחקק בהיסטוריה כאחד מגדולי גיבורי הג'יהאד המוסלמי, לצדם של צלאח א־דין ועז א־דין אל־קסאם.
מדינת ישראל לא יכולה לקבל על עצמה את התבוסה הזאת. עשינו את זה פעם אחת, בעסקת גלעד שליט, ושילמנו על זה מחיר נורא. אם ארגון החמאס ומנהיגיו לא יימחו מתחת השמיים, מדינת ישראל תהיה למשיסה. תראו איך החות'ים מתימן, שאין לנו איתם דבר, כבר מעזים להתחצף ולמנוע מספינות המזוהות עם ישראל את חופש התנועה בים סוף. תראו איך העיר הרחוקה והשלווה אילת, שכלכלתה מבוססת על תיירות, נתונה לאיומי טילים ורחפנים, וישראל מסתפקת במגננה כי היא חוששת מפיצול המאמץ הצבאי. גם הצורר חסן נסראללה ממתין לראות מה יהיה סופו של חמאס, ולכלכל בהתאם לכך את צעדיו מולנו. אם לא נראה לו שמי שפוגע בנו כך דינו השמדה, הרקטות שספגנו מחמאס לאורך השנים יהיו משחקים ילדים לעומת הנזק שיגרמו חלילה אלפי הטילים המדויקים שבידי חיזבאללה.
למדינת ישראל והנהגתה, לצה"ל ומפקדיו, יש מחויבות טוטאלית לגורלם ולחייהם של כמאה וחמישים חטופים שנותרו בידי חיזבאללה. כבר הקרבנו קרוב ל־70 לוחמים בעזה, בין השאר במטרה להביא לשחרורם. אבל אסור בשום אופן לוותר לשם כך על היעד של השמדת החמאס. הדיבורים על כך שניתן כעת לשחרר את החטופים בעסקה ולדחות למועד מאוחר יותר את היעדים האחרים, הם לא יותר מאשליה, משאלת לב מנותקת מהמציאות. היקף המגויסות של חיילינו, התמיכה הבין־לאומית, ההכרח לנצח כדי להבטיח את עתיד מערב הנגב, ממשלת החירום שמשלבת שמאל וימין, הנכונות לשלם מחיר כלכלי עצום שלא יהיה קל לשחזר אותה שוב – כל אלה מייצרים הזדמנות חד פעמית שספק אם תחזור. מי שישים בראש סדר העדיפויות את הבטחת שלומם של כ־150 חטופים שנותרו בשבי, יסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל ויגרום בוודאות קרובה למותם של אלפים רבים מאזרחיה במלחמות עתידיות. יישובי קו הגבול בדרום ובצפון לא יוכלו לחזור למקומם, וישראל כולה תיחשב לאזור סכנה שרבים יחששו לחיות בו.
קשה לצפות ממשפחות החטופים לקבל את זה. לא מכל אחד ניתן לצפות שיעדיף את הצורך הלאומי על האישי ואת הכללי על הפרטי. משפחות גולדין, ליבמן, מור ודומיהן – מעטים יגיעו למעלתן. גם כאשר מטה החטופים מפיץ מסרים כמו "החטופים לפני כולם" או "כולם תמורת כולם", חובה עלינו להטות לב וכתף. אבל למנהיגי המדינה אסור לחזור על הטעות הנוראה של עסקת שליט, שעלתה לנו בנהרות של דם. אסור למנהיגינו לתת לרגש לגבור על השכל, ולשיקול המיידי לגבור על החשיבה ארוכת הטווח.
את החטופים לא נחזיר בעסקה שכרוכה בהשפלה ובתבוסה, אלא בניצחון צבאי והכנעת האויב. אין ספק שהמסלול הזה מכניס אותם לסכנה, כמו שחיילי צה"ל, אחינו וילדינו שנלחמים כעת למענם, מסכנים בכל רגע את חייהם. אבל זוהי הדרך ואין באמת ברירה אחרת. המשך הפסקת האש ירחיק אותנו מניצחון שהוא הכרחי לעתיד כולנו. הגיע הזמן לחזור למערכה, והפעם בלי הפסקות עד לניצחון הסופי.
גם השופטים צריכים להיחקר
הטלטלה שחוללו הטבח הנורא של השבת השחורה והמלחמה שפרצה בעקבותיו דחקה אל שולי התודעה אירועים דרמטיים שעמדו עד אז במרכז תשומת הלב הציבורית. כמעט ושכחנו את אותו יום דיונים היסטורי של בית המשפט העליון, בהרכב מלא של 15 שופטים בראשותה של הנשיאה חיות, שדן בעתירות נגד ביטול עילת הסבירות שעליו החליטה הכנסת במסגרת חוק יסוד. כזכור, הנשיאה חיות נחפזה לכנס את ההרכב ההיסטורי הזה כדי לדון בשאלה משפטית עקרונית עליונה בחשיבותה: האם יש לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקי יסוד? ההליך המזורז, שפגע ביכולתן של המשיבות, הכנסת והממשלה, להיערך כראוי לדיון, נבע מרצונה של הנשיאה להספיק להשלים את פסק הדין המכונן והדרמטי כדי שתוכל להקריאו בחגיגיות ביום פרישתה מתפקידה. אבל לצורר יחיא סינוואר היו תכניות אחרות שטרפו את הקלפים וביום פרישתה, ימים ספורים לאחר הטבח הנורא ביישובי הנגב המערבי, לא נערך טקס ולא הוקרא שום פסק דין.
יהיה מעניין לראות מה יעשו כעת הנשיאה היוצאת וחבריה. באיזה מועד אם בכלל יפרסמו את פסק דינם בעתירה הזאת? והאם אירועי הטבח, המלחמה והשינויים שחוללו ועוד יחוללו במערכת הפוליטית יגרמו להם לנהוג בריסון שיפוטי יותר מכפי שהתכוונו מלכתחילה, או שמא חלילה להיפך? האם הם ערים לקשר בין מעשיהם לבין הפורענות הגדולה הזאת שבאה עלינו? האם גם לשופטים עליונים יש לפעמים ספקות ורגשות אשמה, או שהם תמיד בטוחים שאין צודק מהם?
רבים סבורים שהמחלוקת הקשה סביב הרפורמה המשפטית, שקרעה את החברה הישראלית, הייתה אחד הגורמים המרכזיים לטבח השבת השחורה – אולי האסון הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל. בעוד מתנגדי הרפורמה מטילים את עיקר האשם על יוזמיה ומוביליה, ומנגד יוזמי הרפורמה ותומכיהם גורסים שהמחאה שלוחת הרסן היא האשמה ביצירת הרושם שישראל נחלשה וניתן לפגוע בה - נראה שחלקה של הרשות השופטת באשמה פחות מדובר. האקטיביזם הדורסני וההטיה האידיאולוגית של בית המשפט העליון, הם שנתנו תחושה למחנה פוליטי גדול שאי אפשר להמשיך עוד, ויש הכרח לשנות בחקיקת יסוד את יחסי הכוחות והסמכויות בין הרשות המחוקקת והמבצעת לרשות השופטת. אילו אהרון ברק וממשיכי דרכו עד אסתר חיות וחבריה היו קצת יותר מרוסנים, לא היינו מגיעים לאן שהגענו. יתרה מזאת, הנשיאה היוצאת בהתבטאויותיה הציבוריות העניקה דחיפה עזה למחאה וגרמה דה־לגיטימציה לרפורמה המשפטית, שאותה הגדירה כבר בתחילת הדרך כהפיכה משטרית, תכנית להריסת מערכת המשפט, "מתקפה שלוחת־רסן על מערכת המשפט, משל הייתה אויב שיש להסתער עליו ולהכניעו". ההגדרה הכוזבת של הרפורמה המשפטית כהרס הדמוקרטיה הישראלית, שנשמעה בין השאר מפי בכירי השופטים, היא שהעניקה למחאה את הלגיטימציה לנקוט באמצעים שלוחי רסן שכוונו לפגוע בכשירותו של צה"ל, ולהביא את החברה הישראלית לסכסוך עמוק על סף מלחמת אחים.
ולמה צריך להזכיר את כל זה עכשיו? כי כולם מדברים על ועדת החקירה הממלכתית שתקום בתום המלחמה כדי לחקור כיצד הגענו לאסון הזה ומי האשמים בכך. העניין הוא שלפי החוק, ועדת חקירה ממלכתית מורכבת על ידי נשיא בית המשפט העליון. אז גם אם תפקיד הוועדה יהיה לחקור רק את הכשל הביטחוני הצבאי והמודיעיני – יהיה קשה לסמוך על האובייקטיביות של חיות ויורשיה ביחסם לממשלה שעמה ניהלו עימות גלוי וחריף. אבל ככל שהוועדה תבקש להיכנס בעובי הקורה ולחקור גם את שורשי המשבר החברתי העמוק שאליו נקלעה ישראל בעקבות המחלוקת על הרפורמה, כאן ברור לחלוטין שהשופטים עצמם הם נחקרים פוטנציאליים שתרומתם למשבר צריכה גם היא להיחקר. ועדה שתורכב בידי נשיא בית המשפט העליון שהוא שותפה לדרך של הנשיאה היוצאת לא תוכל לעשות עבודה אובייקטיבית, וברור מראש שמסקנותיה לא יזכו לאמון הציבור.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***************************************************************************