שחר, בן דודה של קרן מונדר שחזרה עם בנה ואחיין של אברהם מונדר שעדיין חטוף בידי מחבלי החמאס, מספר בראיון לערוץ 7 על תחושת חוסר האונים המלווה אותו ואת משפחתו בימים אלה.
"הם עברו גיהנום", הוא מתמצת את תחושתם של החטופים כפי שעולה מסיפוריהם. "הפחד הוא יומיומי. כל כך הרבה שבועות להיות בשבי זה מספיק זמן להיכנס לייאוש, למצוא תקווה ואז לייאוש עמוק יותר, אלה שכבות על גבי שכבות של פחד לחייהם, פחד שיקרה משהו להם או לשוביהם והם יישארו ללא קשר עם העולם החיצוני, פחד מההפצצות וממה שקורה במדינה, עוד לא דיברתי על התנאים הפיזיים. החובה המוסרית הראשונית שלנו היא להחזיר את החטופים הביתה עכשיו".
שחר קורא לציבור הרחב להצטרף לדרישה זו: "לא מעניין אותי מיטוט ולא מעניין אותי גם ניצחון. מעניין אותי דוד שלי. קודם כל תחזירו את החטופים, שכמה שיותר אנשים יצטרפו למסר הזה. מדינת ישראל חייבת להחזיר את החטופים דבר ראשון. כל תמרון וכל מה שהגנרלים ינסו למכור לנו כתמונת ניצחון זה לא תמונת ניצחון. כשדוד שלי יחזור מהשבי לאיזו מציאות הוא חוזר, כל הקיבוץ שלו נהרס, הבן היחיד שלו נרצח. זו מציאות אחרת לגמרי".
בדבריו דוחה שחר את הטענה לפיה קיימת תחושה שמשפחות החטופים מתנצחים ראש בראש מול ממשלה שעושה הכול לשחרור החטופים. "אנחנו לא ראש בראש. אנחנו שבורים מוכים וחלשים ואין לנו כבר כוח. אנחנו מותשים והיינו מאוד שמחים את היינו יודעים שהמשימה של החזרת החטופים מתבצעת בלעדינו והיינו יכולים לשבת בבית ללקק את הפצעים שלנו שהם לא קטנים, אבל אף אחד לא עושה את זה במקומנו אז אנחנו לא יכולים", הוא אומר ומוסיף בשם עצמו הבעת חוסר אמון מוחלטת בממשלה. "אני כבר לא סומך על הממשלה. גם אם הייתה לי סבלנות, היא נגמרה".
"עברו חודשיים ומה שהממשלה הזו יודעת לעשות זה רק להכניס עוד כוח למשוואה ולא לעשות שום דבר עוקף. הממשלה עוד לא הציעה אף פעם הצעה לגמור את הסכסוך הזה. אנחנו רק נגררים אחרי הצעות של מישהו. מתי אתם תעשו משהו ותגידו שמוכנים לעשות כך וכך תמורת החטופים. בואו נעצור את הלחימה... לא.... כל מה שהגנרלים יודעים לעשות זה עוד כוח למשוואה הזו וזה מה שהביא לנו את השבת הארורה, זו בדיוק הזחיחות הנוראה שעכשיו אנחנו משלמים עליה את המחיר הכי יקר שיש".
לדבריו למשפחות אין כוחות וכל שנותר להם הוא רק לצעוק את כאבם. לדבריו המציאות גרועה יותר מתגובה אטומה של המנהיגות. "אוהבים לחבק אותנו וזה יופי, אבל תעשו משהו, שכל מי שיכול יידחף לכיוון המטרה הקדושה הזו שיצטרף. המציאות לא לטובתנו. כל יום שעובר זה יום שאין אותו לחטופים. דוד שלי היה ביום שישי בגיל 79 ואתה מבין מה המשמעות של בריאות של אדם בגיל 79. המקום של אדם בגילו ושל אדם צעיר הוא לא שם אלא בחיק המשפחה שלו, ללקק את הפצעים שלנו".
ומה באשר למאמץ הבינלאומי שהיה בימיה הראשונים של המערכה מול גופים כמו האו"ם והצלב האדום? "את החזרת הדוד שלי אני יכול לדרוש רק מהממשלה שלי. אני מזכיר שלא הצלב האדום הפקיר את דוד שלי, בן דוד שלי והמשפחה ולא אף גורם בינלאומי אלא מדינת ישראל והיא שצריכה להביא אותם חזרה".
שחר משוכנע שאין ברירה אחרת מאשר תשלום המחיר הכבד שעל המדינה לשלם על הפקרתם של קרוביו. "אין מדינה ללא החזרת החטופים", הוא אומר.
"אני לא מאחל לאף אחד להיות במצב הזה. הכוחות שפועלים עלינו הם כוחות שונים, אבל אני במשימה", אומר שחר בהתייחס לתחושות האישיות הפנים משפחתיות לנוכח הגעגועים לבני המשפחה החטופים. "דוד שלי לא יכול לזעוק את הזעקה שלו מהבור שבו הוא נמצא בעזה, ואיתו החטופים האחרים במרחק של שמונים קילומטר מאיתנו. הם נמקים עוד יום ועוד יום. אני מנסה לא לחשוב ולהיות מרוכז בעשייה למען מה שיכול לעזור לדוד שלי ולמשפחה שלי. אני מקווה שאני עוזר, אבל אני לא יכול לעשות משהו אחר. אני לא יכול לעבוד. אני במשימה".
בדבריו קורא שחר למנהיגות להבין שאין תקומה למדינה ללא השבת החטופים, להחליף את הקבינט הגברי באחרים שיציעו הצעות שאינם רק עוד ועוד כוח. "ניצחון לא תשיגו כך, אלא רק עוד ועוד שם ואלימות".
על החטופים ששבו הוא מזכיר כי גם הם לא שבו לשגרה שכן קרוביהם עודם שם, מוחזקים בידי חמאס. "הם עברו חוויה בלתי נתפסת ויש עוד הרבה זמן לעכל את הדברים, וצריך לעשות את זה בכמה שיותר סבלנות ורוך. כולם רוצים לחבק אותם אבל צריך לתת להם לנשום".