עדויותיהם של הילדים ששבו משבי החמאס מלמדות על התעמרות והתעללות נפשית ופיזית מתמשכת לאורך ימי השבי.
על הדרך להקל מטראומה קשה שכזו הצורבת את נפשם של הילדים לאורך שנים קדימה שוחחנו עם הפסיכולוג הקליני אבי קנאי, מנהל מקצועי במרפאות 'בית חם'.
"הם עברו משהו מאוד קשה, בלשון המעטה, אבל צריך להתמקד באבדן האמון הבסיסי בסדרי עולם. יש כאן שבר גדול", אומר קנאי ומסביר כי "המרכיב הבסיסי של הבריאות הנפשית ברוב האנושות הוא האמון הבסיסי בסדרי עולם והיכולת לצפות מה יקרה ואיך ינהגו בני אדם. כאן יש קרע ושבר עצום כשקורה משהו שלא יכול היה לקרות".
תופעת השבר הזה, מעיר קנאי, קיימת אמנם אצל כולנו, "אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שעובר על ילדים שנחטפו ועברו את הדברים". מול המציאות הזו יש לפעול להחזרתם לחיי שגרה שמתחילה בהשבת האמון הבסיסי בקשרים אנושיים ובאנושות בכלל, וזאת תוך חיבוק של ההורים והקרובים לילדים.
לשאלתנו אם ההורים והקרובים הללו, שלא למדו פסיכולוגיה ומוצאים את עצמם צמודים לילדים ונדרשים לסייע להם לאורך כל שעות היממה, מסוגלים לעשות זאת ללא הדרכה וידע מקצועי, משיב קנאי וקובע כי "דווקא להורים שלא למדו יש את החושים והם צריכים להאמין בעצמם. הורות של חום ואהבה והרגעה זה לא יסולא בפז. את זה ההורים יודעים לתת, וההם צריכים להאמין בעצמם שהם יכולים לתת זאת".
קנאי מציין בדבריו כי אמנם גם ההורים עצמם נתונים בטראומה, אך כאן, מול הילדים, הם צריכים להיות חזקים. הדבר אינו אומר שאינם יכולים להישבר, אך עם השבירות הללו עליהם להתחזק ולאפשר לילדים לספר על הדברים הקשים שראו וחוו. "עכשיו חלקם עדיין באופוריה והם עטופים, ולא צריך לדחוק בהם לספר אבל צריך לאפשר להם לספר גם בעתיד. יתכנו תופעות פוסט טראומטיות שונות בעתיד".
על השאלה אם ניתן לצפות ולקוות שלילדים הללו יהיו חיים נורמאטיביים, קנאי משיב בחיוב וקובע כי "יש תקווה. יש ניצולי שואה שעלו לארץ וחיו חיים נורמאטיביים עד סוף חייהם. אמנם יש תופעות בלילות ויהיה קושי אצל חלק, אבל רובם לא יחוו טראומה".
ומה באשר לחבריהם של הילדים בבתי הספר? ומה באשר למורים? האם הם צריכים ויודעים להישמר משאלות רגישות כאלה ואחרות? קנאי מבהיר ומדגיש כי הילד ששב מהשבי "לא מחרסינה ולא צריך להקרין לו שהוא מחרסינה, אבל צריך גמישות וטקט. לא לדחוק בהם לספר כשהם עוד לא רוצים. דרושה רגישות. לא ללחוץ על נקודות. המורים צריכים לעטוף אותם ולהחזיר אותם לשגרה ולהחזיר להם סוג של אמון בבני אדם ולכך שיש סיבה ותוצאה על ידי כך שהם נוהגים באופן רגיל שמחזיר אותם לשגרה".
ובתוך המסע הזה להחזרת הילדים לשגרה יש תפקיד לא רק למי שנמצא בצמידות יומיומית לילדים, אלא גם לאנשי המקצוע. "אנשי המקצוע תומכים באנשי השגרה ומדריכים אותם, מעצימים אותם ונותנים להם ביטחון. יש להם חשיבות גדולה. בנוסף, יש אחוז מסוים של מי שעברו דברים כאלה ויפתחו הפרעה פוסט טראומטית ויצטרכו סיוע מקצועי, אבל לא צריך לחכות לשם. גם ילד ש"רק" סובל מחרדות, טיפול מקצועי יכול להיות מאוד יעיל בהפחתה והדברה של החרדות. מעבר לכך, חלק מהילדים חשים בנוח לדבר ולספר לאדם ניטראלי", מה שמותיר לאשי המקצוע לא מעט חלק במעטפת לאותם ילדים ובני משפחותיהם.