מאז תחילת המלחמה קורה לי שמדי פעם אני נסחפת לצריכת חדשות מסיבית. לא רק להתעדכן במה שקורה לזמן קצר, אלא ממש לצלול פנימה ולקרוא כמעט כל מה שכתוב (חוץ מידיעות שמכילות אזהרת צפייה, את זה אני כבר לא מסוגלת). זה אף פעם לא עושה לי טוב, כי כשאני מתחילה אני מוצאת את עצמי קוראת ידיעה אחרי ידיעה אחרי ידיעה, וממש כמו בים סוער במיוחד כך הנפש שלי עולה ויורדת, מתרוממת ומתרסקת בהתאם למה שקראתי. מתרגשת ממש לראות ידיעות מחזקות על עם ישראל המתוק והמיוחד שלנו, ונשברת לקרוא על אנטישמיות, על מחלוקות ועל דברים רעים שקורים. אז למדתי למעט ככל האפשר, לרפרף על הכותרות כי להיות מנותקת לגמרי אני לא יכולה, אבל לא להתעמק ובעיקר לא לטבוע בים החדשות הסוער. ובכל אופן יש סוג אחד של ידיעות שמפיל אותי בכל פעם מחדש – ידיעות שמכילות ביקורת חריפה.
אני בטח לא מיוחדת בזה, נראה לי שאף אחד לא אוהב ביקורת, בטח לא נגדו, בטח לא בזמן שהוא מרגיש צורך להיות חזק וברור לעצמו, כמו נגיד במלחמה. ועדיין כולנו כל כך ביקורתיים. אולי כי יש בביקורת משהו סוחף, שגורם למי שאומר אותה להרגיש הכי צודק ובעל כוח, כאילו שהאמת נמצאת בכיס שלו וכל האחרים טועים. עם כל השנאה העזה שלי לביקורת, אני זוכרת את עצמי ברגע כזה של היסחפות לעולם הביקורת. הייתי אז באירוע של תחרות מזון בבנייני האומה, אני ועוד שפית היינו השופטות וביקשו מאיתנו להיות "אמיתיות" ככל האפשר. אז בלי לחשוב יותר מדי - נתתי לחוש הביקורת שלי דרור ומצאתי את עצמי קוטלת לא מעט מנות לתוך המיקרופון. רק אחר כך סיפרו לי על מתחרות שנפגעו ממני מאוד. ולמרות שעברו שנים, בכל פעם שאני נזכרת ברגע הזה יש לי צביטה של חרטה בלב. הייתי שמחה מאוד למחוק אותו מהזיכרונות שלי ושל המתחרות ההן.
ביקורת על הבוסית
מדהים לגלות עד כמה חוש הביקורת הוא משהו שאנחנו נסחפים אחריו. לא פעם אני מוצאת את עצמי יושבת בסביבה ציבורית, וכמעט בלי לשים לב מבקרת במחשבות שלי את כל מי שמסביבי. זאת לבושה מוזר, זאת לא משתלטת על הילדים שלה וההוא מנוזל ומפזר חיידקים לכל עבר. רק כשאני קולטת את זה אני מתחלחלת ומנסה לחשוב יותר חיובי.
אולי בגלל תחושת העוצמה והצדק שהביקורת נותנת למי שמשתמש בה יצא לי לא פעם לראות אנשים נסחפים לגמרי לביקורת שאף אחד לא ממש הזמין מהם. אני זוכרת שכשבעלי רק חזר בתשובה, הוא היה מבולבל ולא ידע מה נכון ומה לא. אז הוא פנה לחבר קצת יותר ותיק ממנו בעולם התשובה, וביקש ממנו שאם הוא עושה משהו לא נכון או לא מדויק, שיעיר לו בעדינות ויעזור לו לא לעשות מעצמו צחוק. כך הפך החבר ההוא ל"מוכיח בשער" של בעלי. בכל פעם שהוא התקרב אליו, מיד הביט בבעלי במבט של מבקר ושלל כמעט כל צעד ושעל שלו, עד למצב שבו בכל פעם שהוא ראה אותו מתקרב הוא פשוט היה בורח ממנו. לא לזאת הייתה הכוונה.
גם אני חוויתי טעימה מההנאה שבביקורת. זה קרה בתקופה שבה הייתה לי הוצאת ספרים. עמדנו להוציא ספר שכתבה אישה לא דתייה אך היה מיועד לחברה החרדית. מכיוון שבתור בעלת תשובה לא מספיק ידעתי אילו נקודות יכולות להיות רגישות, ביקשתי מאחת העורכות הלשוניות שלנו שתעבור עליו ותסמן לי קטעים שעלולים להיות שנויים במחלוקת. היא עשתה זאת בשמחה ובאמת עזרה לנו להתאים את הספר לסגנון החרדי. באותה תקופה הייתי כותבת עלילות של ספרי קומיקס בשם בדוי. היה נראה לי לא לעניין לפרסם את שמי, שהיה מוכר למדי, גם בתור כותבת ספרי קומיקס ובחרתי לעשות זאת בעילום שם. אז כתבתי ספר קומיקס, והעברתי אותו לאותה עורכת שעבדה על הספר החילוני. והיא, שכנראה נהנתה מאוד מתפקיד המבקרת – החזירה לי את הספר שאני כתבתי עם הרבה הערות "רוחניות", בתוספת להגהה הרגילה. זה בעיקר הצחיק אותי. ידעתי שאם היא תגלה שאת ההערות הרוחניות היא נתנה לבוסית שלה – היא תתבייש מאוד. אז לא אמרתי לה מי היא אותה סופרת קומיקס אלמונית, ורק ביקשתי בנימוס שתעשה טובה ותחזור להיות עורכת לשונית בלבד.
אחד הדברים המרגשים ביותר במלחמה הזאת היה לראות איך באופן כמעט סימולטני הסיסמה "ביחד ננצח" הפכה להיות משהו שכולם הרגישו צורך להשתמש בו. באופן בולט, למרות המחלוקות הקשות, למרות הביקורת האינסופית שלכל אחד הייתה על כל אחד – למדנו לגלות שכולנו אחים, שאנחנו קרובים. אז במסגרת ההסתגלות שלנו למצב, שדורשת, מה לעשות, לפחות סוג מסוים של חזרה לשגרה, בואו לא נחזור לזה. לא עכשיו. אולי גם לא אחר כך. הכוח של ידיעה טובה ומחזקת כל כך מחייה ומרים, הכוח של ידיעה ביקורתית שיפוטית ושלילית כל כך הרסני ומועך. יש מספיק חדשות קשות להתמודד איתן, גם בלי לשמוע דעות ציניות רעות ומרות. בואו לא ניתן לרע הזה לחזור אלינו. אולי אני נאיבית מדי, אבל את המחשבה שתל אביב ואלון מורה וביתר עילית וכפר עזה וקריית שמונה הם אחד, וכל מי שגר שם הוא אח שלי – אני לא רוצה להפסיק לחשוב. כי אם יש משהו טוב אחד שקרה לנו מאז הבוקר של שמחת תורה הוא העובדה שחזרנו להיות עם אחד, חזרנו להיות עם ישראל.
מיני סופגניות עם גנאש טריקולד
מכינים סופגניות קטנות, כך אפשר לאכול פחות ועדיין ליהנות. מוסיפים שלושה רטבים של טריקולד – בלונדי, לבן וחלב, ומגישים. חגיגת חנוכה אמיתית!
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן התפחה:
שעה ו־20 דקות
כ־-30 סופגניות מיני
לבצק:
3 כוסות קמח
ביצה אחת
3 כפות שמן
כף שמרים יבשים
4 כפות סוכר
שמן לטיגון
לגנאש:
2 חבילות שוקולד לבן
2 חבילות שוקולד בלונדי קרמל עשיר
2 חבילות שוקולד חלב
500 מ"ל שמנת מתוקה
מכינים את הבצק: מערבבים בקערת המיקסר או ביד את כל חומרי הבצק. מוסיפים 2 כוסות מים פושרים או לפי הצורך ומעבדים לקבלת בצק חלק ורך אך לא דביק. אם צריך מוסיפים עוד מים או קמח עד שמגיעים למרקם הנכון. מעבדים 3 דקות ומוציאים. מורחים את הבצק במעט שמן ומתפיחים אותו כשהוא מכוסה בניילון או במגבת במשך שעה. מרדדים לעלה בצק בעובי סנטימטר, וחותכים את הסופגניות בעזרת חותכן עוגיות בקוטר 3 סנטימטרים. אוספים את הבצק הנותר וממשיכים לעבד אותו לעלה ולייצר סופגניות עד שהכול מוכן. מקמחים מגש גדול ומתפיחים עליו את הסופגניות במשך 20 דקות. מחממים בסיר רחב שמן לטיגון עמוק ומכניסים לתוכו כף עץ הפוכה, כשהבועות מצפות את הכף מכל צד מכניסים את הסופגניות ומטגנים אותן שתיים־שלוש דקות מכל צד, עד שהן מזהיבות. מעבירים לנייר סופג.
מכינים את הגנאש: שוברים את השוקולדים כל אחד לסיר אחר (אפשר להכין את סוגי הגנאש השונים זה אחרי זה באותו סיר, ואז כדאי להתחיל מהלבן, להמשיך בבלונדי ולסיים בחלב). מוסיפים לשוקולד 170 מ"ל של שמנת מתוקה, מבשלים תוך כדי ערבוב שתיים־שלוש דקות עד לקבלת קרם אחיד. ממשיכים להכין באותה צורה את שאר השוקולדים. מסדרים את הקרמים בצורה נאה בקערת הגשה, מניחים עליהם את הסופגניות, מפזרים קצת אבקת סוכר מלמעלה ומגישים.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***