התחלה// נולדה לפני 54 שנים באשדוד, בת בכורה מתוך שלושה אחים.
אבא// ראובן (77), יליד מרוקו שעלה עם משפחתו כתינוק בן שנתיים לארץ. פנסיונר של בתי הזיקוק. "מאבא אפשר ללמוד התמדה, רצינות ואהבה ללא תנאים לכל אדם".
אמא// חנה (75), אחות במקצועה. נולדה אחרי מלחמת העולם השנייה במחנות העקורים להורים שורדי שואה. "עד לפני כמה שנים עבדה במכבי שירותי בריאות, אבל מאז אירוע לבבי שעברה משתקמת וגרה אצלי. יש לה לב ענקי. היא נותנת מעצמה תמיד, אוהבת ומחוברת למשפחה".
כאן זה בית// "אשדוד בשבילי זה התחלה, אמצע וסוף. אני לא רואה את עצמי גרה במקום אחר. זה לקום ולדעת שבמרחק נגיעה ממני יש את הים, שהוא המרפא לכל חולי. אני לא מחליפה את העיר הזאת בשום מקום בעולם".
פשוט שריונרית// למדה בתיכון מקיף א' באשדוד ואז התגייסה לשריון. "הייתי במסלול ייעודי לקצונה. היה לי ברור שאני רוצה לתרום ולתת מעצמי מה שאפשר. התחנכתי שצריך לתת הכול למען הגנה על הארץ". שנתיים וחצי הייתה בשירות הצבאי.
החלום// עם השחרור מהצבא פנתה להגשמת חלומה להפוך לשוטרת במשטרת ישראל. "להתגייס למשטרה היה בשבילי חלום ילדות. רציתי וקיוויתי לזה. אבל בזמנו הייתה לי בעיית עודף משקל וזה עיכב את הגיוס. לא ויתרתי על החלום, ואחרי שנתיים שבהן רזיתי וירדתי 20 קילוגרמים התגייסתי למשטרה".
שוטרת// את תפקידה במשטרה החלה כרכזת מתנדבים למשמר האזרחי. משם עברה בין שלל תפקידי הליבה המבצעיים בתחנה, עד לתפקידה הנוכחי כקצינת מתנדבים של מרחב לכיש. "כל השנים ראיתי בעבודה במשטרה משמעות ושליחות והתמסרתי כל כולי למשטרה".
אחי הצעיר// אחיה הקטן ארז נהרג בתאונת דרכים לפני 26 שנים. "זה היה יום גשום והיה בור בכביש שבגלל הגשם לא ניתן היה לראות אותו. הרכב נכנס לבור והחל להסתובב במקום ומשאית שהגיעה במהירות פגעה בו בעוצמה. אחי ארז נהרג במקום. אהבתי אותו והאובדן היה קשה. בחרתי לקרוא לבן שלי על שמו, ארז־אדיר".
הנחת// בנה היחיד ארז, בן 20. כיום משמש טכנאי שיגור בכיפת ברזל. "הוא האור בחיי והאוויר שאני נושמת. כל כך גאה בו".
משמרת חג// בבוקר שמחת תורה שובצה כתורנית בתחנת משטרת שדרות. "זו מדיניות של מפקד המרחב שבחגים מסייעים לשוטרים בתחנות הקטנות, כדי שגם הם יוכלו להיות עם המשפחות שלהם בחג. כבר הייתי בתחנת שדרות כמה פעמים, כך שהכרתי את התחנה".
שבת בבוקר// "הגעתי לתחנה בסביבות השעה שש ועשרים. נכנסתי בנחת ליומן התחנה להתחיל משמרת. הכול היה רגוע ושקט, בוקר חג פסטורלי. רצינו להתחיל לעשות החלפת משמרות, אבל אז היה צבע אדום והתחיל ירי מסיבי מעזה".
צבע אדום// "אנחנו מתורגלים בצבע אדום, אבל באותו בוקר זה היה סיפור אחר לגמרי. מטח שלא נגמר, ובכל פעם שהייתה איזו רגיעה קצרה ורצינו לעשות החלפת משמרת - שוב חזר מטח כבד. באיזשהו שלב קיבלנו דיווח על נפילה ישירה בעיר ואני מוציאה ניידת לכיוון האירוע. תוך כדי קיבלנו דיווחים על חדירת מחבלים בחוף זיקים והבנו שמשהו לא כשורה".
פאודה בשדרות// "אני יוצאת לרגע לניידת בחוץ כדי לקחת את האפוד שלי, ופתאום אני שומעת ירי קל די קרוב. אני מסתכלת בניסיון להבין מה הסיפור, ואז במרחק של 20 מטרים ממני מגיע טנדר לבן פתוח שנוסע לכיוון התחנה ועומדים עליו חמישה או שישה מחבלים חמושים שיורים לכל עבר. אני מסתכלת עליהם וחושבת: אף אחד לא עדכן אותי שיש פה היום פרק של פאודה".
זהירות מחבלים// "אני מזנקת לתחנה וצועקת: מחבלים! אני ועוד שישה שוטרים מתחילים לרוץ. תוך כדי אנחנו כבר שומעים יריות והדי פיצוץ של RPG בכניסה לתחנה. אנחנו רצים בפרוזדור, לוקחים ימינה ועולים בגרם המדרגות לכיוון הגג. אבל הדלת של הגג נעולה במנעול. אני שוברת את המנעול עם הקת של האקדח ואנחנו נכנסים פנימה ותופסים עמדות".
הקרב על התחנה// בשלב ההוא היא מבינה שהמחבלים כבר נמצאים בתוך התחנה ומתכוונים להשתלט על המקום. מלבד הטנדר הלבן, עוד ועוד מחבלים הגיעו לתחנה. "בדיעבד התברר שהם היו קרוב לשלושים מחבלים. אנחנו היינו חמישה שוטרים ואזרח, כל אחד עם הנשק האישי שלו".
ירי מסיבי// "לא עובר רגע וכבר שני מחבלים מסתערים עלינו. אני ושוטר נוסף מחסלים אותם, רצים לעברם ולוקחים מהם את הנשק. בלחימה את על אוטומט. את משתדלת לגלות קור רוח. את יודעת שהמחבלים מולך ואת ממוקדת רק בלהרוג אותם. את מבינה שזו מלחמה על הבית".
נלחמים// "התברר שמהירי האזרח נפצע בבטן וברגל. עושים לו חסם עורקים ומוודאים שכולם בסדר. אנחנו לא מספיקים לדבר וצצים מולנו עוד שלושה מחבלים שמתחילים לירות לכיוון שלנו. אחרי קרב יריות לא קל אנחנו מחסלים אותם". תוך כדי הם מעדכנים בקשר שהם על הגג, התחמושת הולכת ואוזלת והם זקוקים לתגבורת בהקדם.
לא נכנעים// "עשרות מחבלים היו באותו זמן בתחנה. אלינו הם עלו בגלים. הם לא היו מוכנים לזה שאנחנו נלחמים ולא מוותרים. היה להם ארסנל תחמושת שאי אפשר לתאר. המטרה שלהם הייתה לכבוש את התחנה ומשם לצאת למסע הרג וטבח ברחבי העיר. בינתיים כוחות ימ"מ כיתרו את התחנה, אבל לא הצליחו להיכנס פנימה כי המחבלים מלכדו את כל הכניסות".
זהירות רימון// "אנחנו חוזרים לעמדות שלנו ונמצאים בכוננות לעוד מחבלים שיתקפו. אני עומדת בפינה השמאלית של הגג. פתאום צועקים לי: מאלי, רימון. אני מורידה את הראש ורואה ממש בין הרגליים שלי רימון שחור שכבר מעלה עשן ועוד רגע מתפוצץ. אני מרימה אותו במהירות וזורקת בעוצמה לעבר גרם המדרגות. הוא מתפוצץ שם על שני מחבלים והורג אותם".
הנס// "מהירי שהיה עד עכשיו התנפצו דודי שמש והגג התמלא במים. אחרי כמה דקות שוב עולים כמה מחבלים וזורקים פנימה לשטח הגג רימונים. הנס הגדול היה שהגג התמלא במים וכך ההדף והרסיסים מהרימונים שהתפוצצו היו חלשים יותר. אחד השוטרים שלנו מצליח להרוג את המחבלים".
פצועה// לא עובר זמן רב וחבריה שעומדים בצד מסמנים לה עם היד שיש שוב מחבלים בגרם המדרגות. "אני מתרוממת ומנהלת קרב יריות עם שני המחבלים שהיו שם. אני מצליחה לחסל אותם אבל במקביל נפגעת מהירי ביד. התחמושת שלי נגמרה ומההדף אני נופלת לתוך שלולית מים. אני בהכרה חלקית, היד שלי מרוסקת ואני מדממת".
התחמושת אוזלת// "אחרי כמה דקות שאני שוכבת על הרצפה אני שומעת צרור יריות. מחבל עמד על גג אחר וצלף בנו". מהירי הקטלני הזה נהרגו שני שוטרים שנלחמו לצידה ושוטר נוסף נפצע בראשו. במשך יותר משמונה שעות ניהלה עם חבריה קרב עיקש מול מחבלים חמושים וחיסלה בעצמה לפחות ארבעה. בסופו של דבר הם נותרו ללא תחמושת וייחלו לחילוץ מהיר.
נפרדת// "המחבלים היו משוכנעים שכולנו מתים והיו עסוקים בקרב מול הימ"מ שניסה להיכנס לתחנה וריתק אותם". המחשבה שזה הסוף בהחלט עברה לה בראש. "כבר לא הייתה לנו תחמושת. בכל רגע המחבלים יכלו לעלות ולעשות וידוא הריגה. היה רגע שביקשתי בקשר שיודיעו לבן שלי שאני אוהבת אותו". כך השעות חולפות, וכל אותה העת הם שומעים את הלחימה העיקשת של הכוחות מסביב לתחנה בניסיון להשתלט על המחבלים ולחלץ אותם.
מחולצים תחת אש// לפתע היא שומעת על הגג קולות בעברית, ומבינה שאלו אנשי ימ"מ שעלו עם סולם של רכב כיבוי אש לחלץ אותם. בכוחותיה האחרונים היא מרימה את ידה. "שמעתי אותם צועקים 'היא חיה'. למטה, דבר ראשון לקחתי פלאפון מהפרמדיק והתקשרתי לבן שלי כדי לבשר לו שאני בסדר".
קמים מחדש// קרוב ל־25 שעות ארכה הלחימה עם המחבלים שהתבצרו בתחנת משטרת שדרות, כשבסיומה מפקד מחוז הדרום הורה להרוס את התחנה על המחבלים שבתוכה. חמישה ימים לאחר הרס התחנה הוקמה תחנה זמנית בעיר ובמקום הונף דגל ישראל. "זאת אומנם תחנה זמנית, אבל זה מסמל את התקומה שלנו".
*** מורשת קרב ***
תודה// "אני משרתת במשטרה כבר 30 שנה, ושום דבר לא מכין לאירוע כזה. נפגעתי מרסיסים בראש וביד, האצבע שלי מרוסקת, נקרע לי עור התוף בשתי האוזניים ונכנס לי רסיס לאוזן. קיבלתי את החיים שלי במתנה. כל בוקר כשאני מתעוררת אני מודה לקב"ה שאני בחיים. זה לא מובן מאליו בכלל".
בגלל הרוח// "הרוח מנצחת הכול. הם חשבו שיגיעו עם ים תחמושת וישתלטו על תחנת משטרה ויצאו למסע הרג ברחבי העיר, אבל הרוח של השוטרים לא אפשרה להם לעשות את זה. נלחמנו ולא ויתרנו וברוך ה' ניצחנו".
חירוף נפש// "בקרב על תחנת המשטרה נהרגו שמונה שוטרים. בשבת השחורה שוטרים קפצו מהבתים שלהם ללא היסוס כדי להגן על הארץ ולמנוע את המשך הטבח בעם ישראל. 59 שוטרים ושוטרות מסרו את נפשם. שוטרי ישראל הם המגן על עם ישראל".
עם אחד// "לא רק בשעת חירום עם ישראל צריך להיות מאוחד, אלא גם בשגרה. אנחנו צריכים לשמר את האחדות הזאת ולדעת לכבד זה את זהולדאוג זה לזה. התפילה שלי היא שהאחדות הזאת תישאר גם אחרי המלחמה".
לתגובות: rivki@besheva.co.il
***