הרב קוק כתב ש"כשיש מלחמה גדולה בעולם – כוח משיח מתעורר". כוח המשיח הזה הוא הכוח של השינוי שמתחולל בעולם. בשגרה, הכוח שעובד עלינו יותר מכל כוח אחר הוא כוח המשיכה שגורר אותנו כלפי מטה, להישאר באותו מקום. אבל כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעוררים כוחות גדולים של שינוי.
בשבועיים הראשונים לפרוץ המלחמה זה היה ברור לכולנו. אבל אחר כך התחלנו להיכנס לשגרת מלחמה, וגם בתוך כל אחד מאיתנו נלחמים שני הכוחות הללו כל הזמן – כוחות השינוי הטוענים בתוקף ש"מה שהיא הוא לא מה שיהיה", וכוחות השגרה שמבקשים לחזור לשקט, לעבודה הרגילה שלנו, לחיים שהיו לנו ונעלמו ברגע אחד.
התפקיד של הלוחמים בשטח הוא להילחם ולנצח את האויב. התפקיד של העורף הוא לשמור על שגרת החיים, לשמור על הילדים שלנו ולהמשיך להתפרנס, לחיות ולשמור על סדר יום נורמלי עד כמה שאפשר. והתפקיד של הפוליטיקאים, מובילי דעת הקהל, אנשי הרוח ואנשי המעשה הוא לעסוק כעת בהשפעה על ניהול המלחמה ותכנון היום שאחרי. לא להיכנע לכוחות הפנימיים והחיצוניים שקוראים לחזור אל המוכר והידוע, אלא לוודא שכוח המשיח שהתעורר עם המחיר הנורא של המלחמה יקדם את העולם למקום טוב יותר, בטוח יותר, נכון יותר.
לכן, לצד האחדות הגדולה שעלינו להפגין בשדה הקרב וגם בעורף, אל לנו לפחד מלהמשיך לעסוק בפתרונות המוצעים ליום שאחרי. כי אם לא נחולל שינוי או לכל הפחות נעסוק בזירת ההתרחשות הזאת – יהיה מי שישתלט עליה וייקח אותה למקומות אחרים, רצויים פחות, בעיניי, ומוטי חשיבה של שגרה. אני מבקש להציע הצעות אחרות לגמרי לעזה של אחרי המלחמה.
אנשי חשיבת השגרה, שחפצים לחזור אל המוכר והידוע, מבקשים ליצור אווירה של סבב נוסף. קשה וקטלני יותר, אך כזה שבסופו נחזור פחות או יותר למה שהכרנו: בעזה יישארו כשני מיליון עזתים שישנאו אותנו שנאת מוות, מישהו ייקח אחריות על מה שקורה שם מבחינה אזרחית, ואנחנו נצטרך לשקם את הביטחון ולהמשיך לשמור על הגדרות, כי ברור שאין אחראי אמיתי שעליו נוכל לסמוך – לא הרשות הפלשתינית, לא מצרים, לא קטאר ואפילו לא כוח בין־לאומי. נדמה לי שהיום כולם מבינים שרק על עצמנו (כלומר על הקב"ה ועל השתדלותנו) אפשר לסמוך.
המשך החשיבה באופן הזה מציב איום קיומי למדינת ישראל. החמאס לא היה מעולם איום קיומי על מדינת ישראל, אך השלמה עם מציאות ביטחונית כמו זו שהתגלתה מול עינינו לפני חודשיים, בלי שינוי משוואת הביטחון של מדינת ישראל מן היסוד, מסוכנת עד מאוד, ובהחלט מהווה איום קיומי עלינו. לא רק חיזבאללה ואיראן יחשבו את צעדיהם בהתאם, אלא גם המצרים והירדנים, הסעודיות ומדינות המפרץ, וגם בעלי הברית מארצות הברית. כולם יחשבו שוב עד כמה שווה להיות חברים שלנו.
לכן, הפתרונות שיש לקדם בעת הזאת צריכים להיות מבוססים על חשיבה שונה לחלוטין. הפתרון שנראה לי קודם כול אפשרי, ישים, הומניטרי ושמשנה את המשוואה מן היסוד הוא מתן אפשרות לתושבי עזה לעבור למקומות מגורים נוחים יותר, לא בכפייה כי אם מרצונם החופשי. בשנות מלחמת האזרחים בסוריה נטשו אותה כשישה מיליון פליטים. 100 אלף פליטים עזבו את נגורנו־קרבאך בתוך ימים בודדים ממש בחודש ספטמבר האחרון. אלו דברים שקורים בעולם בכל עת. לא בכדי גם רם בן ברק ודני דנון הרשו לעצמם לפרסם קריאה דומה כבר לפני כמה שבועות.
לאו"ם יש סוכנות פליטים בעלת תקציב גדול, שאת כולו יש לדרוש להפנות לטובת הפרויקט. גם מדינת ישראל ומדינות המערב יתבקשו לתקצב פרויקט שכזה – באמצעות מתן תמריצים למדינות קולטות וסיוע לפליטים עצמם. אין צורך להעסיק את עצמנו בכך שנכון לזמן הזה מצרים ושאר המדינות טוענות שהן אינן מוכנות לכך בשום פנים ואופן. מדיניות עשויה להשתנות כשמופיעה העת המתאימה והתמריצים המתאימים. אנחנו צריכים לכוון לשם את המדיניות שלנו.
המעמסה לא צריכה ליפול על המצרים לבדם, וגם לא על אף מדינה מסוימת. נהוג לומר שבעזה יש 2.2 מיליון תושבים, אך ככל הנראה המציאות קרובה יותר למיליון וחצי. אם חצי מהם יעזבו, גם זה יהיה שינוי משמעותי, ולשם כך לא צריך שיקרו אירועים דרמטיים: מצרים וירדן, ערב הסעודית וקטאר, מדינות אפריקניות נוספות, מדינות דרום אמריקה וגם כמה מדינות אירופאיות יכריזו כל אחת על מספר פליטים סמלי של כמה עשרות אלפים שהן מוכנות לקלוט – וביחד ייווצר פתרון הומניטרי מלא לבעיה העזתית.
ברור לי שהפתרון הזה הוא הטוב ביותר למצב שאנו נמצאים בו מסיבה פשוטה: אני משוכנע שהוא הטוב ביותר לא רק לישראלים אלא גם לעזתים. חייהם במדינות אחרות יהיו טובים, שקטים ובריאים יותר, וכשפתרון נותן מענה טוב לרבים כל כך – סופו שיגיע, ולשם עלינו לכוון. והעיקר – לא לפחד כלל.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת הציונות הדתית
***