אנחנו לא ישנים טוב בחודשיים האחרונים. האמת שגם לפני כן לא ישנו טוב, כבר שנה אנחנו לא ישנים טוב. בהתחלה לא ישנו טוב בגלל הרפורמה המשפטית ובגלל השנאה שפרצה בקרבנו כאש אוכלה בעוצמות שלא תיארנו לעצמנו. עכשיו אנחנו לא ישנים טוב מסיבות אחרות.
עד לפני חודשיים לא ישנו טוב בשוחות שחפרנו משני צידיו של המתרס – בשוחה של תומכי הרפורמה ובזו של מתנגדיה. עכשיו אנחנו לא ישנים טוב כאשר אנחנו באותו צד של המתרס, הצד שנפגע בשבעה באוקטובר, וזה כולנו – כלומר כולנו היהודים. מסתבר שיש דבר כזה, כולנו היהודים, שלא ישנים טוב נוכח זוועת השואה־אינסטנט שהתרגשה עלינו בשבעה באוקטובר, נוכח זוועת השבויים המתמשכת ובשל החשש לחיי חיילינו. הגורל זימן לנו את הביחד הזה, את השוויון – שוויון של יהודים שלא ישנים טוב, כולם מאותה סיבה.
המכנה המשותף הרגשי של רוב יהודי מדינת ישראל הוא שהמדינה הזאת הוקמה כדי שנוכל להשיב לכל שונאינו מנה אחת אפיים: לא נלך שוב כצאן לטבח, "לעולם לא עוד", נשבענו. רובד קיומי זה הוא הדבק המאחד אותנו בחודשים שמאז הטבח, והוא זה שמכתיב לנו את הצעדים הדרושים כדי לקדם את פני העתיד.
רבות נכתב על היום שאחרי, כאשר המלחמה הזאת - בין אם בעזה בלבד ובין אם בגרסה מורחבת יותר - תסתיים. נאמרו הרבה דברים חכמים, ובראשם הודגש הצורך בהרחבה טריטוריאלית. יש לכך סימוכין היסטוריים חד־משמעיים. רק בשני מקרים בתולדות מדינת ישראל הערבים לא הצליחו לשווק לעצמם, לעולם ולנו תוצאות של מלחמה נגדנו כניצחון: בשני מקרים שבהם איבדו שטחים. זה קרה במלחמת העצמאות, שהביאה להקמת המדינה בשטח גדול יותר מזה שאושר על ידי האו"ם לפני כן, ובמלחמת ששת הימים, שבה איבדו הערבים שטחים רבים. בשאר המלחמות, כולל מלחמת יום הכיפורים שבה בסופו של דבר הוכו הערבים שוק על ירך, הם הצליחו להנפיק לעצמם ולעולם הערבי תמונת ניצחון.
אשר על כן, כלל זה יהיה נקוט בידינו: כשהערבים לא מאבדים שטחים, לא משנה כמה הרס ואובדן נפשות יספגו – הם יהיו המנצחים בעיני עצמם ויצליחו לשווק את ניצחונם לכל העולם הערבי ועל הדרך גם לשכנע אותנו שהובסנו. נדמה שכיום אין מי שיחלוק על כך שהממד התודעתי הזה – הערבים צוהלים והיהודים בדיכאון – מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. כל תמונת ניצחון שהערבים יצליחו לייצר, מדומיינת ככל שתהיה, בכוחה לשמש אות ומופת לאויבינו ולאפשר להם לגייס לשורותיהם גל אחרי גל של שונאי ישראל המבקשים להשמיד אותנו. אשר על כן, ההנחה, אשר נתמכת על ידי ניסיון העבר, שרק הפסד טריטוריאלי והנפת דגל ישראל במקום שבו הונף קודם לכן הדגל שלהם ימנעו מהם תמונת ניצחון ויביאו לנו את התוצאה המיוחלת, היא יותר מסבירה. ובתכל'ס, סיפוח מלא של למשל שליש מרצועת עזה, ופירוז השאר, יכולים לתת את המענה הרצוי.
עם זאת, למרות ההיגיון הצרוף בדברים שהצגתי זה עתה ושלא אני המצאתי אותם, ברצוני לקבוע מסמרות לגבי מהו ניצחון ומה לא על פי קריטריון שונה, אולי אף פשוט יותר מהישג טריטוריאלי זה או אחר: כאשר עם ישראל, ברובו המכריע, יחשוב בעוד שנתיים או שלוש שמדינת ישראל טיפלה במצב אחרי השבעה לאוקטובר בצורה נכונה – או אז, ורק אז, ניצחנו במערכה זו.
למרות שאין אנו יודעים "איך יהיה עד שיהיה" (כלשון הרמב"ם), על קברניטי המדינה לנהל את המערכה כך שהמחשבה אודות המבט העתידי של יהודי מדינת ישראל על תוצאות המלחמה, מעין חוכמת המונים עתידית, תהיה להם למצפן. שה' הטוב ייתן בליבם את התבונה הדרושה לכך.
***