'וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם'. רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר:הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם: לכאורה בכך כשלו אחי יוסף, בשנאה שהביאה לכלל קנאה. כפי שנאמר בפרשה, שאחרי שיוסף חלם וסיפר את חלומו, גברה השנאה, 'וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו'. ומשחלם וסיפר בשנית, השנאה הלכה וגברה והגיעה לכלל קנאה - 'וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו'.
חכמינו אומרים שהחלום הוא אחד חלקי שישים מנבואה. עם זאת, מבואר במפורש בחז"ל כי בכל הפעמים בהם ניתן לתלות שהחלום בא לאדם מחמת הרהוריו ביום, או מחמת לחץ וטרדה יתירה, וכיוצא בזה, החלום אינו נחשב לכלום, כי על כגון הא נאמר, שאין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו. ואכן זו הייתה מסקנת האחים, משמצאו סתירה בחלומותיו.
וכך ראה זאת המלבי"ם לפני כ 220 שנה. 'וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ'? - אמרו לו: הלוא יש סתירה בעצם חלומך, אמרת 'וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה', משמע שתשתרר עלינו ביד חזקה, ותלחם בנו, וממה שאמרת 'וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם', משמע שנמליך אותך מרצוננו. ויש הבדל בין מלך ובין מושל, כי מלך נבחר בבחירת העם וברצונם, והמושל, מושל ביד חזקה, ואינו יכול להיות מלך הבא מרצון העם ובחירתם. ואם יש סתירה מובנית, סימן שאין בחלומותיך אלא הרהורי ליבך למלוך ולהשתרר עלינו, שהרי 'אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו'.. לכן, 'וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו...'.
נראה שבימינו לעתים נדירות יש מקום לחשוש מחלומות, כי אחרי כמות החדשות שאדם שומע חדשות לבקרים, ודאי בלילה יחלום מעין מה ששמע או מעין מה שראה. גם אחי יוסף לא היו אמורים לחשוש מחלומות ודמיונות אחיהם הקטן, כפי שמצינו בגמרא ברכות נה:, שכאשר שמואל היה חולם חלום רע, הוא היה אומר 'וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ' [זכריה י',ב']. ולא עוד אלא שמבחינת יוסף, הרי לא היו אלה חלומות רעים כלל, ולא שמענו שאחרים שפלוני חלם עליהם משהו רע, שראוי כי יעשו הם תענית חלום על מה שחלם אותו מאן דהו עליהם לרעה.
עיקר חששם לא היה אפוא מהחלומות, אלא ממשמעות 'כְּתֹנֶת-הפַּסִּים' שבנתינתה ליוסף הייתה לכאורה אמירה גלויה מצד יעקב-אבינו, שרק מצעיר הבנים, יצא עם-ישראל. ולא בכדי. שהרי שלוש פעמים מופיעה הכתונת בתורה. תחילה בכתונות אדם וחווה, שתפר להם בורא-עולם משגורשו מגן-עדן. 'וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם'. בפעם השנייה בפרשתנו, ובפעם השלישית בבגדי אהרון-הכהן. לכן האחים היו בטוחים שיעקב-אבינו מבקש להתאים ליוסף את כתונת העור והאור שעשה אלוקים לאדם הראשון, ושלימים ילבשם מנהיגם של ישראל, אהרן הכהן-הגדול, כשעל ליבו חושן-האפוד בו משובצות שתים-עשרה אבנים יקרות כנגד כל י"ב שבטי י-ה.
אך דומה שיש קנאה ויש קנאה. יש קנאה שעליה מדבר רבי אליעזר הקפר שמוציאה את האדם מן העולם, ויש קנאה כקנאות פנחס, יש מנחת קנאות, בשל חשד איש בביתו, הבאה להסיר ספקות, ויש קנאה בדומה לאמור בזכריה: ...'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה' על מה שעוללו לה הגויים. האחים חוששים שנתינת 'כְּתֹנֶת-הפַּסִּים' ליוסף משמעותה הוצאתם מעם-סגולה, כפי שאירע עם ישמעאל, וכפי שאירע עם עשו. אומר המלבי"ם, שעד עתה, בכל דור, רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה של 'עם-סגולה', ויתר הבנים היו כקליפות. ישמעאל נדחה מפני יצחק, ועשו מפני יעקב. עשו בעזרת הבכי וצעקתו הגדולה והמרה, הצליח לירש 'ברכת-חרב ואת הר-שעיר' ונדחה מנחלת ה'... והנה עתה ראו האחים שיעקב אוהב אהבה יתירה את יוסף, אהבה המקלקלת את השורה ומוציאה אותם מהלב והסגולה ואין הם אלא כקליפות. הן לא בכדי עשה לו 'כְּתֹנֶת-הפַּסִּים', המורה שרוצה לייחדו לעבודת ה' ולתת לו את מעלת הבכורה, ולשם כך מצייד אותו בבגדי-כהונה, ככתוב: 'כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ'. לכן חשבו האחים לכלות קוץ מכאיב מכרם-ישראל לתועלת כלל ישראל. לא היה זה חלילה מקנאת איש ברעהו, שעליה מדבר רבי אליעזר הקפר, אלא למען לא יחוללו שרי קודש... הלוא המה בני לאה, קנאה בדומה לקנאת ה' צבאות לירושלים. והשנאה אף היא לא הייתה אלא בחינת 'שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב' שדברי הנביא עמוס.
לשם ניסיון האחים בשינוי תפישת עולמו של יעקב-אבינו, על פי תפישתם, האחים אינם בוחלים בהפצת פייק-ניוז, יְדִיעַת כָּזָב, באופן מתוחכם, תוך שהם נמנעים מלומר דבר שקר כלשהו. אין ערכת מז"פ ואין בדיקות DNA. לכן די היה בהמצאת כתונת-הפסים ליעקב כשהיא מגואלת בדם, בתוספת שאילתה קצרה: 'הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא?'. יתר על כן, בני לאה לא באו עם כתונת-הפסים אלא שלחו את בני השפחות להרחיק עדותם. דאגו הם לראיה פורנזית לכאורה, שנמצאה באקראי... ואכן יעקב בראותו את כתונת-הפסים האמין, 'וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי', ואף הסיק מיד מסקנה שגויה, 'חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף'. עתה, חשבו האחים, יאלץ יעקב-אבינו לחשב מסלול מחדש, ולהכניס את כל בניו בלב עם-סגולה, ולא יחוללו שרי הקודש.
'טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף'- אומר אור החיים הקדוש: שתי טריפות נטרף, האחת, שטרפתו חיה והרגתו, והשנייה שטרפה את גופתו והביאה אותה למעונתה. בזה נתייאש יעקב לבקש אחר עצמותיו להביאם לקבורה. האחים התחכמו ואמרו לשליחיהם לומר: 'זאת מצאנו' היינו, כתונת לבדה, בלא עצמות עמה, ומזה הבין יעקב שחיה גררה אותו למעונתה, ואין אפוא טעם לתור אחר הגופה.
זה המקום לציין לשבח את המאמצים העילאיים הנעשים בימים אלה על ידי צה"ל בחיפוש אחר החללים, החיילים וקורבנות הטבח, זיהויים והבאתם בכבוד לקבורה, מאמצים אדירים, חסד של אמת, שאין שני לו בעולם כולו.
ומעניין לעניין באותו עניין. קדושים אלה, שנהרגו על קידוש-השם, אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם. עוד במלחמת יוה"כ תמהתי, הרי הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים מסיים ואומר: ...וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק, ולא תגיעהו רעה. ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא... והרי מצינו גם בימים אלו שלוחמים שעמדו להתחתן, נפלו בקרב ולא זכו להקים בית נאמן בישראל?
בפתח הדברים כתבנו שברוב החלומות אין ממש, אך יש ולא בחלום פשוט עסקינן אלא בגילוי אלוקי בחלום. כזה היה לרבי יוסף קארו זי"ע. גילוי זה מופיע בדברי תורתו של האדמו"ר מלובביץ' לפרשת עקב (כ' במנחם אב תשי"ג), ובו תשובה מדהימה לשאלתנו. בדבריו מובאים דברי ה"מגיד מישרים" שנכתב בידי מרן רבי יוסף קארו בשם ה'מגיד' - המלאך שהתגלה אליו בחלום. מסופר שם על הבטחה מיוחדת שניתנה למרן הבית-יוסף מן השמים, שיזכה לשלושה דברים: לעלות לארץ-ישראל, לכתוב את השולחן-ערוך, ולהגיע למדרגה הגבוהה ביותר של בן אנוש: למסור נפשו על קידוש-השם. השניים הראשונים התקיימו, אך מסיבה כלשהי הדבר השלישי לא יצא אל הפועל.
לכאורה, שואל הרבי מלובביץ', אם מרן הבית-יוסף היה נהרג, חס ושלום, על קידוש-השם, הרי לא היינו זוכים לחיבורו המופלא 'שולחן ערוך', ועם-ישראל היה מפסיד את החיבור הגדול שממנו יוצאת הוראה לכל בית-ישראל. האמנם המשקל הסגולי של חיבורו הפנומנלי, שהתקבל בדרך נס על ידי כל ישראל באשר הם, אינו עומד כנגד ומעל מסירות-נפש ומיתה על קידוש-השם?!
ומשיב: מעלת מסירות נפש על קידוש השם, היא אכן למעלה מכל לימוד תורה והוראה לרבים, וגדולה היא אפילו מכתיבת חיבור מופלא כמו ה'שולחן ערוך'. כי כשאדם מישראל נהרג על קידוש השם, זו מסירות נפש על עצם היותו יהודי, והרי הוא 'חלק אלו-ה ממעל' - אחד עם הקב"ה ממש, יותר מאשר התאחדות התורה עם הקב"ה. התורה היא הכתובה המקשרת בין ישראל לאביהם שבשמים. עם אחד בלב אחד הכולל בסגולתו את כל י"ב שבטי י-ה.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל