שוב ושוב נשמעים קולות, מהימין בעיקר, ומהציבור הדתי־לאומי בפרט, הקוראים לאחדות ולהידברות. ראינו, הם אומרים, לאן הובילה אותנו המחלוקת העזה. הטבח הנורא והמלחמה שבעקבותיו מחייבים אותנו להתלכד ולהתאחד. קשה להתווכח עם ההיגיון המעשי של קריאות אלה, והן גם נטועות היטב במורשתנו, אשר מדגישה את ערכה של אהבת ישראל ואת חשיבות האחדות.
וכך יוצא אדם לפועלו וליבו מלא רצון טוב. הוא נכון לגשר על ההבדלים ולעמוד עם אחיו כולם, כאיש אחד, מול הצוררים והמשטינים. ואז הוא פוגש את להג התקשורת ורוחו נופלת. איך אפשר להתאחד כאשר אלה מלבים כל הזמן כעס ומשטמה, מעצימים את המתח ומרבים שנאה בין אדם לחברו ובין הקבוצות השונות? הם אינם מרפים ממאמציהם להשחיר פני מנהיגינו, לתאר אותם ככושלים וקטנוניים, ואף אינם בוחלים בעלילות כדי לעורר מדנים ולחרחר ריב בין המגזרים. והדאגה גוברת. אומנם מדובר בוודאות במיעוט, ורוב העם מבקש אהבה, כבוד ולכידות, אך המיעוט הזה הוא רב כוח ועתיר משאבים, וכבר חזינו בהשפעתו ובנכונותו להביאנו למלחמת אחים.
נדמה שאין תוחלת בעימות חזיתי עם סוכני הארס והפילוג, ויש להשתדל להתרחק ולהתנתק מהם עד כמה שאפשר. גם יוזמות הידברות עם אנשים המבוססים במדמנת השנאה לא יקדמו אותנו לשום מקום. אין מהפכים בזכותו של מסית, ואין טעם לבקש אחדות ושיח עם אנשים ששנאתם אומנותם. אפשר רק להתפלל שה' יערה עליהם רוח תשובה ממרום, ולחפש תקווה וחוסן לאומי במקומות אחרים. ועדיין יש הרבה מה לתקן ולחזק באחדות ובאהבת ישראל. כדאי לזכור שאלו חלות גם, ואולי בעיקר, על כל אשר בשם ישראל יכונה, על כל מי שרואה ביהדות את יסוד זהותו.
לצערנו, ציבור שומרי המצוות מפולג מאוד גם בתוך עצמו ושסוע במחלוקות מרות אשר מגיעות לעיתים אפילו לאלימות פיזית. עם כל ההבנה וההזדהות עם כאבו של מי שרואה בהשקפת הזולת תפיסה מוטעית ומעוותת של התורה, בעת הזאת בוודאי, וגם בימי שגרה, מהרה יבואו עלינו לברכה, חייבים אנו לזהות את המכנה המשותף, שהוא כל כך הרבה יותר גדול וחשוב.
אין בכוונתי להציע טשטוש של הדעות או התעלמות מהמחלוקות. למתבונן מבחוץ נדמה שהמחלוקות בין אנשי 'דגל' לאנשי 'עץ', בין חסידי האדמו"ר מגור לתומכי הרב שאול אלתר, או בין אנשי הר המור לאנשי הר עציון, שוליות וחסרות משמעות, אבל מי שמצוי בתוך הדברים מבין את השלכותיהן על הבנת התורה ויישומה. ועם זאת, אלה לא כופרים ואלה לא מינים, אלה לא "שונאים", ואלה לא "מחבלים". יש לנו שונאים ומחבלים אמיתיים, שרוצים שלא ייזכר שם ישראל עוד, והם, שדווקא מבינים היטב שישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הם, אומרים כעת "ערו ערו, עד היסוד בה". מולם אנחנו חייבים לעמוד כגוי אחד.
מי שבאמת מאמין בה' אחד, מי שרואה בתורה את זהות עם ישראל ומפת חייו, מי שיודע שלכל יהודי עומדת זכותם של אברהם, יצחק ויעקב, לא ייתכן שיפנה כעס וניכור כלפי אחיו היהודים, גם אם הם שוגים בפרשנותם. לא ייתכן שיתבדל ויתפרד ויגנה את מי שדרכו שונה. הרי גם אם מעשיהם אינם רצויים כוונתם רצויה, ובלב ונפש הם מסורים לדבר ה' ולעמו. אומנם הם חלוקים בפסיקה ובמנהגים ובסגנון, אבל כולם קבוצי מטה, הראויים יחד לקדש שם שמיים. באחדות הזאת ראוי להשקיע, כאן צריך להתאמץ, להיפגש ולהידבר ולהגיע להסכמות. ואם כל קבוצה חרדה לייחודה וחוששת מערעור ומבלבול - תיפגש נא ההנהגה. ישבו מורינו, תלמידי החכמים, אלו עם אלו, וירבו שלום בעולם. יהיה זה תיקון גדול, מכה ניצחת לשנאת החינם ולמידות הרעות, וחרב בלב אויבי ישראל.
בימים אלו אנו נזכרים בניסים שנעשו לאבותינו בימי החשמונאים. כדאי גם לזכור את ראשית המרד, כיצד התלכדה קואליציה של יהודים מכל מיני סוגים, חלקם כהנים ותלמידי חכמים וחלקם פשוטי העם, סביב האמונה היסודית שאנחנו מחויבים לתורת משה ושיש לכולנו חלק באלוקי ישראל. ההבנה הפשוטה והנחושה הזאת איחדה אותם כולם. וה' ברחמיו הרבים הצטרף גם הוא ועמד להם בעת צרתם, ונתן טמאים ביד טהורים, ועשה תשועה גדולה לעם ישראל. הלוואי ונזכה גם אנו, כימים ההם בזמן הזה.
***