"אין זה סוד שמנחם בגין היה מאלה שתמכו במינוי משה דיין לשר הביטחון. האם אין הוא אחראי למה שקרה במלחמת יום הכיפורים לא פחות ואולי אף יותר מכל מי שכיהן אז בממשלה?". שאלה זו, שהופיעה בעיתון 'דבר' לאחר בחירות 77', במאמר שכותרתו 'יושרו הציבורי של בגין', מלמדת על בעיה מובנית שקיימת בשמאל, והיא חוסר מסוגלות לקחת אחריות על דבר.
משבר הקיבוצים של שנות השמונים למשל, הוא כמובן תוצאה של המדיניות הכלכלה החופשית, שהחלה לקדם ממשלת הליכוד בראשות בגין, ולא תוצאה של ההתנהלות המופקרת והבזבזנית שהייתה נהוגה בתנועה הקיבוצית. תנועה זו לא יכלה לסלוח לבגין על מעשיו אלה, שקידמו את כלכלת ישראל מ'הסוציאליזם הנאור' אל עבר ה'קפיטליזם החזירי'.
כותרת המאמר ב'דבר' מ־77', המספר שבגין "קיבל הרבה כסף מארצות הברית", ותוהה "מה היה החשבון בבנק בשווייץ", מעלה את החשש שגעגועי השמאל לבגין, והערצתו, שמורים לרביזיוניסטים מתים. דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בווידוי הבא. "הכי זכורה לי החגיגה של יובל ה־70... אבל יש דבר אחד שאני זוכר מאותן חגיגות ואני מצטער עליו מאוד", סיפר חבר קיבוץ דגניה בעלון הקיבוצי במלאת 105 שנה לקבוצה. "אני הייתי אז מזכיר. בגין, שהיה אז ראש הממשלה, הזמין את עצמו לאירוע, ולאחר דיון בתנועה החליטו להיעתר לבקשתו בתנאי שהוא לא ינאם. עד היום אני מצטער שהסכמנו לתנאי המגעיל הזה – תארו לכם איך זה נראה: ראש הממשלה יושב כאורח הכבוד בקהל אבל לא נואם". אגב, מי שיחפש באינטרנט את הגיליון שבו מופיעים דברים אלו, נכונה לו אכזבה. מסתבר ש'מחלקת המסמכים' שב'מיניסטריון האמת' שרדה את שנת 1984 בישראל.
הבעיה המובנית של השמאל, הסרת האחריות מעל כתפיו, התפרצה שוב בשעה 6:29 בבוקר של שמחת תורה. כל האזהרות של המחנה הלאומי בדבר הסכנות הצפויות מ'הסכם אוסלו' ותוכנית 'ההתנתקות' התבררו כנכונות באופן נורא. אבל התגובה הפבלובית של השמאל הייתה – בנימין נתניהו אשם. שום חשבון נפש של מחנה הנושא את שם 'השלום' לשווא לא נעשה, וזאת כאשר הוא זה שבמשך חמישים שנה רק מקרב, בדפטיזם שלו, את המלחמה.
השמאל בישראל לא המציא את ההתנהלות הזאת אלא רק אימץ אותה מאביו הרוחני ושמש העמים, יוסיף סטלין. דיקטטור ורוצח המונים זה, מקור ההשראה למחנה 'השלום', אחראי באופן ישיר לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולשואה שפקדה את העם היהודי, מה שלא מנע מהשמאל בישראל להמשיך ולהעריץ אותו. ללא מעורבותו ובחישתו בפוליטיקה של אוסטריה וגרמניה, ספק גדול אם היה עולה היטלר לשלטון. אילולא חתם סטלין על הסכם חלוקתה של פולין עם היטלר (הסכם ריבנטרופ־מולוטוב), אולי לא הייתה פורצת מלחמת העולם השנייה.
למרות אחריותו של סטלין לקטסטרופה העולמית, הוא לא היסס ולא בחל באמצעים להפעיל לחץ על בעלות הברית לפתוח חזית שנייה בצרפת נגד גרמניה, גם בשעה שהיה ידוע לו שאין בידי בריטניה וארצות הברית הכוחות הנחוצים לשם ניצחון בחזית זו.
כפיות טובה היא עוד מאפיין של השמאל. כך אצל סטלין שגילה כפיות טובה כלפי בריטניה כאשר אסר משלחת סיוע שהגיעה לברית המועצות במהלך המלחמה בשיירות הארקטיות שהיו חשופות לסכנת טיבוע מצד הצוללות הגרמניות. וכך בהתבטאויות השמאל בישראל כלפי שרי הממשלה בכלל, וראש הממשלה בפרט, העושים לילות כימים למען מדינת ישראל בשעתה הקשה. התפרצויות הזעם של חברי הקיבוצים כלפי שרים המבקרים אותם במלונות, הנובעים מצער וכאב עמוק, מלמדים גם על תסכול ומחסור בסיסי בהכרת הטוב.
האירועים הפוליטיים הביזאריים שמייצר השמאל במהלך המלחמה, בעודו רוקד על הדם כמו במלחמת לבנון הראשונה, מובילים למסקנה העגומה שהתכונות שבהן הוא ניחן לא השתנו. כל שנותר למחנה הלאומי לעשות הוא לערוך אבחנה ברורה בין אחריות לאשמה. האחריות לאירועי 7 באוקטובר, כמו גם התעשתות מוסדות המדינה נוכח משבר קיומי זה, מוטלות על הממשלה. האשמה לטבח שהתרחש רובצת על כתפי השמאל.
הכותב הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, חבר מערכת 'האומה' ומחבר הספר 'עוז לתמורה - עמוס עוז מכשף השבט'.
***