הפסקת האש מאחורינו, ושבוע של לחימה מחודשת מסתיים כשישראל ממשיכה לפעול נגד חמאס בצפון רצועת עזה ומרחיבה את פעילותה גם לדרומה. לצד הפעילות הצבאית נמשך גם המאבק המדיני שמטרתו להשיג עוד גיבוי בין־לאומי ללחימה, אף שגם באירופה וגם בארצות הברית יש קולות המסתייגים ממנה. העלייה באירועים האלימים מצד תומכי חמאס ברחבי העולם גורמת למדינות רבות, בעיקר לכאלה שהמוסלמים התרבו בהן בשנים האחרונות, לחשוב על ענייני הפנים לפני שהן רצות לגבות את המלחמה בחמאס. זה קורה בעיקר באירופה, אבל גם בארצות הברית יש איומים רבים על הנשיא ביידן, שכן כשני מיליון מוסלמים עלולים שלא להצביע לו בבחירות הבאות לנשיאות.
המערכת המדינית הישראלית מנהלת קרב של ממש בסוגיית הגיבוי הבין־לאומי ואורך הרוח שיאפשר למלחמה להימשך עד להשגת היעד של מיגור חמאס. זה כולל מצד אחד ביקורים רבים של שרים וראשי מדינות מרחבי העולם ותגובות קשות כלפי מי שמשתמעת מדבריהם תמיכה בחמאס. ישראל אירחה כאן את ראש הממשלה הספרדי, שהתבטא באופן מזעזע בעד חמאס ונגד ישראל, וגם את נשיא צרפת, שמשמיע ביקורת תדירה על המלחמה. נציגים אמריקנים באים והולכים, והשיא היה בביקור הבזק של הנשיא ביידן, אבל פקידים בכירים בממשל נמצאים כאן בכל שבוע מאז המתקפה הרצחנית של חמאס בשמחת תורה ופתיחת המלחמה. השאלה העיקרית שנמצאת על סדר היום המדיני, במיוחד לאחר החזרה ללחימה ולאחר הפסקת אש בת שבוע, שבה גם שוחררו חטופים כשהעולם מעודד את המשך המתווה הזה, היא עד כמה ניתן להאריך את הגיבוי שמקבלת ישראל כדי למגר את חמאס, כשברור לכל המעורבים בדבר שהספירה לאחור החלה.
קולות שונים ומנוגדים בעולם
ביקשנו מד"ר עדי שוורץ, עמית מחקר במכון משגב לביטחון לאומי, להעמיק איתנו בסוגיית הגיבוי הבין־לאומי. "קרדיט בין־לאומי הוא מעט מתעתע וקצת מורכב, משום שהוא מאוד לא הומוגני. העולם או הקהילה הבין־לאומית הם דברים רחבים מאוד. ישנו העולם הערבי והמוסלמי, יש מה שנקרא העולם השלישי או הבלתי מזדהות, ישנו האיחוד האירופי ויש צפון אמריקה. בכל אחד מהם יש גם ניואנסים. באיחוד האירופי, לדוגמה, ישנן צ'כיה והונגריה, שתומכות יותר בישראל, ואת אירלנד, ספרד ובלגיה שתומכות פחות באופן משמעותי", מסביר ד"ר שוורץ.
כלפי חוץ נראה שעל ישראל מופעל לחץ בעיקר מצד ארצות הברית.
"הדגש שמדינת ישראל באופן היסטורי שמה הוא על ארצות הברית. זה לא שלא אכפת לנו מה כל השאר אומרים, אבל ארצות הברית היא הגורם הראשון שישראל משקיעה בו, והיא רואה בה מי שמובילה את האשראי הבין־לאומי. כי אם יש ממנה אשראי כזה, המצב בסדר, ואם אין – המצב פחות בסדר. הסיבות הן ברורות: האמריקנים, גם הפעם, מציעים לנו סיוע כלכלי שטרם עבר בקונגרס בהיקף של 50 עד 60 מיליארד שקלים. היא הציעה לנו חידוש חימושים, שחשוב למלחמה ארוכת טווח, ואף שלחה אלינו נושאות מטוסים", הוא מסביר. "גם ארצות הברית מחולקת. ישנו ממשל ביידן ולצידו משרד החוץ, שבאופן היסטורי הוא גוף שפחות אוהד את מדינת ישראל. לעומתו משרד ההגנה באופן מסורתי קרוב יותר לעמדותיה של מדינת ישראל. ישנם הקונגרס ודעת הקהל. בדעת הקהל, בסנאט ובקונגרס הסקרים מעידים על תמיכה גבוהה לישראל. יש קולות מועטים מאוד, מספר קטן מאוד של סנאטורים שמשמיע דעה אחרת שרוצה ללחוץ את ביידן שילחץ עלינו להפסיק את המלחמה. גם התקשורת בארצות הברית מדברת בקולות שונים. אם נקרא את ה־Wall Street Journal האמריקני נגלה בו תמיכה רבה בישראל, בעוד ב־New York Times המצב מוצג אחרת לגמרי".
ומה לגבי הממשל עצמו? לפי הקולות היוצאים ממסיבות העיתונאים היומיות של הבית הלבן, האהדה אינה חד־משמעית.
"לגבי הממשל, לדעתי הנשיא עצמו אוהד אותנו מאוד, אבל אנחנו גם נכנסים לתקופת בחירות בארצות הברית, והקשב האמריקני יהיה בענייני פנים. אני מעריך שזה ישחק לטובתנו, משום שכל עוד דעת הקהל האמריקנית איתנו, אין סיבה למנהיגי הציבור לצאת נגד ישראל", הוא אופטימי. "יש פרשנים שחושבים שאותם קולות קולניים מהשמאל הקיצוני בארצות הברית ייאלצו את ביידן ליישר קו עם עמדותיהם. אני לא חושב שזה יקרה, כי באופן היסטורי מנהיגים בארצות הברית נבחרים אחרי שהם מביעים עמדות מרכזיות ולא קיצוניות. כרגע מצבנו מבחינת ארצות הברית טוב, ואף שיש מי שחושבים שזה עלול להתדרדר - לדעתי זה לא מה שיהיה".
האם אפשר לומר לאמריקנים או לגורמים אחרים, ברגע שתהיה מחלוקת משמעותית על הלחימה, שאנחנו נעשה מה שטוב לנו - גם כשהעולם יתנגד נחרצות?
"אם מסתכלים על ההיסטוריה, יכולים להיות רגעים שבהם מנהיג ישראלי יכול וצריך לומר שלמרות חילוקי הדעות, הוא בוחר באינטרס הישראלי ומעדיף אותו, גם אם לא ימצא חן בעיני האמריקנים, ויהיו לכך השלכות. אני חושב שהמנהיגים משתדלים שהאירועים האלה באמת יצטמצמו למצבים אסטרטגיים קריטיים, כאלה שנוגעים לקיום שלנו, ושווים לנו את המחיר. נגיע לזה רק כשיהיה פער שלא יהיה ניתן לגישור כלל. אם ניקח לדוגמה את נושא הסיוע ההומניטרי, אני מניח שישראל הייתה רוצה לתת פחות סיוע - אבל מהרגע הראשון היה ברור שלאמריקנים זה חשוב מאוד. בירושלים עשו את החישוב אם זו סוגייה ששווה לשבור עליה את הכלים. מן הסתם נעשה השקלול הכולל והתקבלה החלטה. יכול להיות שנגיע למצב שבו נאמר שאנחנו מבינים את ההתנגדות האמריקנית, אבל המצב שנוצר מצריך אותנו לנהוג כראות עינינו".
דיברנו בעיקר על האמריקנים, אבל באירופה ניכרים הבדלי גישות נרחבים מאוד בין המדינות השונות.
"ההבדלים נובעים מכמה משתנים שצריך לקחת בחשבון. יש משתנה אחד שהוא המיעוט המוסלמי. מדינות שיש בהן מיעוטים מוסלמיים גדולים, הן יותר פגיעות אלקטורלית. בצרפת זה ניכר, ועל כל יהודי יש עשרה מוסלמים. אז אם אתה פוליטיקאי, אתה רוצה לנצח בקלפי, אז אתה רגיש מאוד לדברים האלה. ספרד היא מדינה שאין בה הרבה מוסלמים, אבל כרגע יש בה ראש ממשלה שגם במונחים מקומיים נחשב לאיש שדעותיו נמצאות עמוק בשמאל. יש מדינות אחרות שאוהדות אותנו, כמו גרמניה, איטליה, צ'כיה ואוסטריה".
כמה זמן תוכל המערכת המדינית לתת גב בין־לאומי כלשהו למלחמה נגד חמאס?
"בראש ובראשונה צריך להגשים את מטרות המלחמה, והמערך המדיני חייב, כמובן, לעשות ככל יכולתו כדי לעזור בזה. מדינות שלא היו בעדנו לא ישנו את דעתן כעת. אנחנו סובלים מהבעיות האלה הרבה לפני 7 באוקטובר. ההישג הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשיג הוא מרווח נשימה ארוך. אנחנו נלחמים בערך חודשיים. מהשבוע הראשון כבר שודרו תמונות ביקורתיות מעזה, והחלו לתקוף אותנו. למרות זאת הגענו להישגים. אם ישראל צריכה לבחור בין ביקורת שלילית להספד יפה - היא תעדיף את הביקורת. התפקיד של המערך המדיני הוא לאפשר מרווח נשימה של עוד חודשיים לצה"ל להשיג את מטרות המלחמה - ואם זה יצליח זה יהיה הישג משמעותי".
דרישה להגדלת הסיוע ההומניטרי
פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, חושב שהפקטור המשמעותי ביותר בתמיכה הבין־לאומית נעוץ בדעה האמריקנית. "אנחנו עדיין במקום שבו אנחנו מקבלים גיבוי מארצות הברית לשתי מטרות: הצורך להשמיד את חמאס ולסלק אותו מהרצועה, וכן אי־האמירה שיש להפסיק את המלחמה. לצד זאת, יש חילוקי דעות הן לגבי ניהול המלחמה והן לגבי מה שיתרחש ביום שאחרי".
מה הם חילוקי הדעות העיקריים?
"האמריקנים אומרים שדרום עזה שונה מצפונה, ויש להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים, ובנוסף הם דורשים שהסיוע ההומניטרי, כולל דלק, צריך לגדול מאוד. יש להם גם אובססיה לסוגיית היום שאחרי ולהחזרת הרשות הפלשתינית 'המשודרגת' וחתירה לפתרון שתי מדינות לשני עמים. זה נובע מביקורת שספגו בעבר בנוגע ליכולת שלהם להיכנס למלחמה וחוסר היכולת לצאת ממנה כמו שצריך", מסביר גלבוע. "הם למעשה יוצרים סתירה מבצעית, כי אומרים לך תוך כדי לחימה, תצמצם את הפגיעה באזרחים, תכניס עוד סיוע הומניטרי ותפעל צבאית מהר. הסיוע ההומניטרי בעייתי, כי הוא מחזק את חמאס, שגונב אותו. האמריקנים אמרו הרבה פעמים שהסיוע יופסק אם יהיו הוכחות שחמאס גונב אותו - אבל בפועל זה לא קורה".
שמענו את מזכיר המדינה תוחם את הגיבוי בזמן ואומר שנותרו לנו שבועות ספורים למלחמה.
"יש ויכוח על גורמי הזמן, והם אכן עלו בדיון שבו התארח מזכיר המדינה אנתוני בלינקן בקבינט המלחמה. אנחנו אמרנו שיש לנו צורך בחודשים של פעילות, ובלינקן אמר שיהיה גיבוי רק לשבועות. זה נובע בין היתר מטקטיקה שתמעט את הביקורת הנמתחת עליהם מהצד הערבי. אז הם דורשים שנעשה מעשים כדי שהם יוכלו להמשיך לסייע לנו. הסיוע של ארצות הברית לישראל הוא לא פחות ממדהים. הרצון של הממשל הוא להמשיך ולתמוך בישראל ולהגן עליה מול כוחות האופל בכל העולם. הנשיא ביידן עומד בלחצים מבית - מצד אחד מהפרוגרסיבים במפלגתו שקוראים לעצור את המלחמה ולהגן על חמאס - שזה בדיוק ההפך מהערכים שהם מקדמים. מצד שני, יש איום מצד בוחרים מוסלמים שלא להצביע לביידן, אך להערכתי מדובר באיום סרק".
להערכתך, ארצות הברית תמשיך לגבות את ישראל עוד זמן רב?
"לישראל יש כושר תמרון - דיפלומטי וצבאי - אבל אין לה כל הזמן שבעולם. אני חושב שהצבא הפנים את זה, מפני שהיום הוא פועל בשתי חזיתות בו־זמנית".
מה האמריקנים לא הבינו במלחמה הזאת שהיה יכול לתת לישראל עוד מרחב זמן לפעילות צבאית בעזה?
"אני חושב שארצות הברית לא מבינה מה קורה בעזה, ואחד הדברים שהם לא מבינים הוא הבידול בין חמאס לאוכלוסייה. אלה דברי הבל, משום שחמאס נתמך באופן מסיבי על ידי האזרחים. צריך לעשות מה שארצות הברית עשתה במלחמת העולם השנייה לגרמניה ויפן. האם מישהו העלה על דעתו אז לתת סיוע הומניטרי לגרמנים או ליפנים? האם דאגו לאזרחים? הם לא מבינים את הסיטואציה שבה 75 אחוזים מהאזרחים בעזה תומכים בטבח".
ייתכן מצב שבו האמריקנים יידרשו לעצור את המלחמה, ואנחנו נאמר שזה בלתי אפשרי מבחינתנו?
"אנחנו צריכים לקוות שלא נגיע לפינות הללו. אם נגיע, אני חושב שנוכל למשוך קצת זמן תוך התנגדות לארצות הברית, אבל לא יותר מדי, כי בלעדי גיבוי כלשהו מהם לא נוכל להמשיך את המלחמה", הוא מדגיש. "אם אחרי המלחמה חמאס יישאר על הרגליים, זו תיחשב תבוסה של ממש גם לארצות הברית, אחרי כל הסיוע ונושאות המטוסים. אני מניח שתהיה מתיחות, אבל לא חושב שהאמריקנים יאמרו לישראל לעצור את המלחמה כל עוד חמאס על הרגליים".
לדעת פרופ' גלבוע, גם ישראל צריכה לעדכן את התנהלותה במספר תחומים מדיניים, ולהיתלות בדברי האמריקנים. "דובר משרד החוץ האמריקני אמר השבוע שבכל מלחמה יש פגיעה באזרחים, ותהה מדוע לא שואלים אותו לגבי הפשעים של חמאס. הוא גם אמר שחמאס יכול להיכנע, ובכך תיעצר המלחמה. למה אנחנו לא אומרים את זה לעולם?", תוהה גלבוע. "אפשר לומר למי שרוצה לסיים את המלחמה וטוען שיש פגיעה באזרחים 'תדרשו מחמאס להניח את הנשק ולעזוב את רצועת עזה'. לצערי, אנחנו לא עושים את זה. נושא נוסף שבו המדיניות הישראלית לא נכונה הוא סוגיית היום שאחרי. נתניהו אומר לא לרשות הפלשתינית, אבל לא אומר מה כן. ישראל הייתה צריכה לנקוט מדיניות אחרת לגמרי ולתאם עמדות עם ארצות הברית כמה שאפשר".
המלחמה שפרצה בשמחת תורה עשתה לישראל סדר גדול בשאלה מי ידיד ומי מפנה גב בעת משבר. יש מדינות בעולם שהפתיעו לטובה, אחרות הפתיעו לרעה. הגיבוי האמריקני, שהיה ועודנו יוצא דופן, הוא הפקטור העיקרי שמעסיק את קובעי המדיניות - כי אם ארצות הברית מגבה - קיים סיכוי סביר שמדינות מערביות רבות לא יצאו נגדה. מצד שני נדרשת מישראל עמידה על עקרונות ועל דרישות מהותיות כמו אי־עצירה לפני מיטוט חמאס, פתרון לניהול עזה ביום שאחרי באופן שישראל תוכל לשמור על ביטחון אזרחיה ללא איומים, ואי־כניעה לתוכנית שתי המדינות. לממשלה הנוכחית יש יכולת לעמוד ביעדים הללו, ונראה גם שיש לה באופן נדיר גיבוי ציבורי רחב במיוחד, שמאפשר לה לעמוד איתן מול הלחצים ולסיים את המלחמה עם הישגים והרתעה.
***