לפני הפגישה עם ראש העיר היה מתח באוויר. מאז אותו היום שקבעו את הפגישה הגורלית הוא התחיל לעשות הכנות.
קנה בגדים מכובדים, לבש נעלים יפות ובעיקר עשה הכנה פסיכולוגית. איך לענות על כל שאלה, איך להתמודד עם כל מניפולציה ובעיקר איך לוודא שהאינטרס שלו ינצח. הוא עבר על ההיסטוריה האישית והעסקית של ראש העיר ומנכ"ל העיריה, שלח מתנות לראשי האגפים, וכמובן הסתחבק טוב עם המזכירות.
אבל עדין משהו היה חסר לו בפנים. מן תחושת בטן מוזרה כזאת, אינטואיציה פנימית שאומרת שהעיקר חסר מהספר, משהו לא עובד, חסרה לו אדמה.
אצל יוסי לא היה מתח באוויר. אצל יוסי יש אוויר הרים צלול, נוף מדהים וזריחות משגעות. יוסי גר בזרעית, ישוב קצה ממש על הגבול. בית ספר אין בו, מכולת אין בו, אבל פשטות רבה זרועה בו. אצל יוסי אין מתחים אין מניפולציות מסובכות, יש רק אמונה תמימה. אמונה שלמה בבורא עולם שהוא מנהיג את המציאות בחסד וברחמים.
אל תבינו לא נכון, יוסי לא פראייר הוא קומבינטור לא קטן ומס הכנסה והוא לא חברים טובים. אבל הוא תמים. תמים כמו יעקב אבינו: "יעקב איש תם יושב אהלים" מפרש רש"י הקדוש: "תמים שאינו חריף לרמות" – לא שאינו חריף, אלא שאינו חריף לרמות. יעקב אבינו בכלל לא היה פראייר, יעקב ידע לסובב את כל העולם. את כולם חוץ מאת עצמו. בתוכו היה שקט פנימי, שקט של תמימות, שקט של חיבור לאדמה.
למלחמה הזאת יש סיפור אחד, סיפור שלא מספרים לנו. לאויב אין חיל שריון, אין חיל אוויר, אבל יש לו רוח. רוח לחימה שמחוברת לאדמה. 'זאת האדמה שלנו' צועקים הערבים. בלי פילסופים בלי התלבטויות. זאת מלחמה על האדמה - מלחמה עד לגרגר החול האחרון, מלחמה עד לניצחון.
אצלנו הסיפור הפוך. יש שריון ויש חיל אוויר, אפילו מהטובים בעולם, אבל משהו ברוח חסר. משהו ברוח שם למעלה בדרגים הגבוהים לא יודע באמת לנצח, משהו שם לא מחובר לאדמה. במלחמה מפסידים כשאין חיבור לאדמה - כשאין חיבור לאמת הפשוטה, האמת בלי הפילסופים בלי הסיבוכים, האמת שרוצה בפשטות לנצח.
במילואים מתחיל מחדש החיבור לאדמה. החיבור לטבע החיבור לעצמנו. מארבים בשיחים, גשם בעמדות, לילות זרועים כוכבים וכמובן שקיעות משגעות. הנפש נפתחת הלב מתחבר ומשהו בפשטות של האדמה מחלחל פנימה.
"מיום ששבו לאדמתם נהיו קרובים לשמיים" אמר גדול המשוררים – אורי צבי גרינברג. מיום ששבים לאדמה חוזרים לאמת הפשוטה, חוזרים לאמונה התמימה. חוזרים הביתה.