השיח אודות המלחמה והשלכותיה נוגע לא פעם בפרקים בהיסטוריה של ישראל. אחת הדוגמאות היא משפט אייכמן, והאפשרות לשפוט ולהעניש את מחבלי הנוחבה שנתפסים בידי צה"ל.
דוגמא נוספת היא שאלת היכולת המבצעית לחיסול מחבלים לאורך שנים כפי שהיה במבצע 'זעם האל' בו חוסלו האחראים לטבח הספורטאים הישראליים במינכן.
על ההקשרים הללו שוחחנו עם איש המוסד לשעבר אבנר אברהם, מי שהקים את מוזיאון המוסד ואצר כעשרים וחמש תערוכות על מבצעי המוסד, מה שהפך אותו למומחה בעל כורחו ככל שמתנקזים אליו סיפורים שמעולם לא נכתבו.
בדבריו מציין אבנר אברהם כי בניגוד למקובל לאורך עשרות שנים, הפעם רבים משווים את אירועי השבעה באוקטובר לשואה, וזאת מאחר ו"הפעם ראינו זוועות שכחוקר שואה אני יכול לומר שהם גרועים ממה שהנאצים עשו לנו". בנוסף הוא מזכיר כי כשם שלאורך השנים היו מכחישי שואה, גם במקרה הטבח בישובי העוטף ישנם מכחישי טבח ש"גם צילומים ממצלמות הראש של המחבלים לא מספקות אותם".
על הקשר בין משפט אייכמן למשפטי המחבלים מבצעי הטבח, מציין אברהם את הצורך בהיערכות מיוחדת להוצאתו להורג של אייכמן, מה שחייב הקמת גרדום ותנור שבו תישרף גופתו. הוא עצמו כאיש ביטחון בעברו, "תומך בעונש מוות למרצחים כאשר אין ספק כלשהו, ובמקרה של השביעי באוקטובר אנחנו יודעים על האנשים שהשתתפו וחלקם התגאו בכך. לא בעיה להוכיח שהם ביצעו פשעים נגד האנושות".
בהקשר זה מזכיר אברהם את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, חוק שלטעמו רלוונטי לא רק לאוקראינים ולפונים אלא גם לאנשי הקאפו שרבים מהם ביצעו את המעשים בשליחות הנאצים אך בעל כורחם ובתום המלחמה מצאו את עצמם מגיעים לישראל ובה נחשפים על ידי ניצולי שואה.
על המבצע האפשרי לחיסול המעורבים במעשים והקשר למבצע חיסולם של המעורבים בטבח הספורטאים במינכן כמשימה אותה קיבל על עצמו המוסד, מציין אברהם כי "גולדה מאיר הקימה את ועדת איקס והורתה למוסד לרדוף ולחסל בכל מקום שבו הם נמצאים. המבצע יוצא לדרך בהובלת מייק הררי ונרשמות הצלחות עד הכישלון בלילהאמר. כעבור עשרים שנה המוסד מחסל עוד אחד מהמעורבים כדי להוכיח שאנחנו לא שוכחים וגם כדי למנוע פצצה מתקתקת שתכננה פיגועים".
בהקשר המערכה הנוכחית מציין אברהם את הקמתו של מטה ניל"י שנועד לאתר ולחסל את אותם ארורים ואחת הדוגמאות המוכרות היא חיסולו של אותו עיתונאי חמאס שבמהלך הטבח שידר בשידור חי משבילי הקיבוץ בו ביצעו המחבלים החמושים את המעשים. בכך, אומר אברהם, ישראל מבהירה לעולם את מטרתה ואת כוונותיה באשר לאותם מחבלים שרבים מהם יוצאים מהמנהרות כשהם נכנעים ומוסרים את הנשק לאחר שהיו גיבורים מול נשים ילדים וקשישים.
עוד מציין אברהם הקשרים למבצע אנטבה ובדבריו הוא מתמקד במספר פרמטרים, הסלקציה בין יהודים לשאינם יהודים, מה שבוצע תוך צעקות ומחאות של החטופים, כך גם סוגיית שחרורם של ילדים ונשים. "לפעמים בני ערובה הם כאב ראש עבור החוטף. החמאס לא חשבו ש-240 ישראלים יפלו לידיו. לא נשים ילדים וזקנים הם מה שהארגון זקוק לו", מה שיתכן והביל לקידומה של העסקה.
תובנה נוספת שהייתה כבר במבצע אנטבה היא התובנה לפיה נכון לבקש מהחטופים שלא יתראיינו לתקשורת. את החטופים, אומר אברהם, נכון לתחקר ולשאול על מנת לצבור פרטי מידע ומודיעין, ואכן מי מ-150 החטופים באנטבה ששוחררו בשלבים הראשונים והסכימו להיחקר, אכן "נחקרו וסיפקו הרבה מאוד מידע מדויק וספציפי שהביא להצלחת הבצע כך שבתוך פחות מדקה השתלטו על הטרמינל".
"התמונות המפורסמות בהן רואים את כבש המטוס נפתח והחטופים יוצאים ממנו כשרבין ופרס פוגשים אותם, הן תמונות מבוימות כי עוד קודם לכן החטופים נחתו בבסיס חיל האוויר, שם הם תודרכו שלא להתראיין ולאחר מכן הועלו על מטוס שהטיס אותם לנתב"ג".
עוד עלתה בשיחה עם אברהם סוגיית ייצוגו המשפטי של אייכמן, כפי שעולה שאלת ייצוגם של מבצעי הטבח במשפט העתידי שיבוצע להם. אז, במקרה אייכמן, איש מעורכי הדין הישראליים לא הסכים לייצג אותו וישראל הביאה עורך דין מגרמניה ושילמה לו סכום של חמישים אלף דולר עבור הייצוג. גם במקרה מחבלי הנוחבה צפוי אתגר דומה.
"לבן גוריון, שהורה על הבאתו של אייכמן, הייתה מטרה גדולה והיו מטרות משנה. הוא הורה למוסד להביא נאצי אחד שלא יהיה איזה שומר קטן, ואייכמן התאים לכך. המטרה לא הייתה לתלות אותו אלא לגולל את הסיפור ולהציג אותו לראשונה במלואו", מציין אברהם ומספר על העדויות שהתקבצו לקראת המשפט, כולל הנכונות של ניצולים להעיד במשפט. המציאות בישראל הייתה מורכבת שכן ממש באותן שנים נשא בן גוריון ונתן עם הממשל הגרמני בשאלת הפיצוי שכאשר הגיע לבסוף לישראל היה בו כדי לאפשר את התפתחותה וקידומה של המדינה הצעירה.
