שבוע לפני פרוץ המלחמה, סרן כפיר פרנקו ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 52, הציע נישואין לחברתו נעמה דופלט ששחזרה בלוויה את ההצעה ומספרת בריאיון לערוץ 7 על ההתמודדות הקשה.

"הצעת לי נישואין מול חומות ירושלים – היית לי כחומה, יציבות ועוגן. איזה מזל שהספקנו לפני המלחמה, כל כך שמחנו. אמרת שההפתעה הזו היא ההפתעה האחרונה, כי אתה לא יכול לשמור ממני סודות, ועכשיו הכנת לי הפתעה, הפתעה אחרונה", ספדה לו נעמה בהלוויה.

בריאיון מספרת כי חתונתם של השניים אמורה הייתה להתקיים בראש חודש ניסן. "הכול כבר כמעט היה סגור. נשאר רק לבקש את אישורו למקום ולתאריך. כמעט הכול היה סגור".

בבוקר השבעה באוקטובר, עם פרוץ המלחמה, ירד כפיר יצחק לדרום שם המתין להוראה להיכנס לרצועה. "היה פחד תמידי, גם כשהוא היה באזור הקיבוצים בשטחי הכינוס, הפחד שלי היה לא נורמאלי. אחרי שהוא נכנס הפחד היה אותו פחד, אולי יותר מוגבר אבל בלי מודעות כי לא ידענו מה קורה איתו ולא יכולנו לדבר".

לעומת החשש והפחד בעורף, כפיר יצחק "היה בראבק", כלשונה של דופלט. ביציאתו מהבית ציין בפני אמו שהוא יוצא למלחמה צודקת. היא עצמה עודדה אותו לעשות את המיטב שבו ודיברה על כך שסומכים עליו שיעשה זאת. "היה חשוב לתת לו את העידוד מהבית, שיצליח ושלא להחליש אותו בתחושה שמפחדים עליו".

במציאות של חוסר הידיעה אודות ההמשך חשבו השניים לנצל את אחת ההפוגות ולהינשא. "הוא אמר לי שזו הולכת להיות מלחמה קשה וארוכה ואני לא יודע מתי נצא. שאלתי אותו אם הוא יספיק להגיע עד לתאריך והוא אמר שכשהוא ייצא נתחתן. לא היה אכפת לי להתחתן כבר באותו יום שהוא הציע לי".

את תופעת חתונות הבזק של לוחמים בשטחי הכינוס רואה דופלט כמהלך ייחודי שמאחוריו הרצון להידבק בתקומה. "חתונה היא משהו שצריך להגיע ולהיות ואני שמחה שאנשים עשו את החתונות האלה כי זה מראה מה החשיבות האמיתית של החתונה. זה לא רק סטטוס".

על כפיר מספרת דופלט: "כפיר היה חייכן, שמח. אפשר היה לראות בעיניים שלו את השמחה והחיים. היינו עושים הרבה שטויות, זוג ילדותי בוגר שמבין את החיים אבל עושים את הצחוקים והכיף שלנו. הוא היה פשוט טוב. המילה טוב מקבלת משמעות אחרת כשמדברים על כפיר".

אבדן של ארוס, אומרת דופלט, "הוא אבדן שונה, אבדן קשה מאוד. אבדן בלתי נתפס כי תכננו חיים ועתיד ביחד. אתה מתכנן לאדם להיות נצח וזה נקטע. אני מוצאת את עצמי בלי ראייה להמשך, מעבר לכך שאנחנו יודעים שבעזרת ה' נמשיך לאורו של כפיר, אבל במובן הפיזי כל התכניות משתנות במאה ושמונים מעלות וקשה לעכל את זה".

על מעמדן של הארוסות במציאות הקשה של השכול היא אומרת "זה אתגר. אין דיני אבלות שחלים עלינו, אבל אני בחרתי לנהוג בחלק מדיני האבלות של המשפחה, לקחתי על עצמי שלושים ימי אבל, הייתי בכל השבעה ואנשים הגיעו לנחם אותי כארוסתו של כפיר, המשפחה שלו מאוד מחבקת ותומכת, אני כמו בת שלהם, כמו שהייתי צריכה להיות".

המדינה החלה להכיר במעמדן של הארוסות השכולות ובימים אלה מקודמת הצעת חוק בהובלת חבר הכנסת אופיר כץ ובתמיכת חברי כנסת מכלל סיעות הבית. :זה מהלך מאוד חשוב", אומרת דופלט. "זה קריטי מאוד. היינו חלק מהחיים של החיילים האלה שנפלו. גם אם עוד לא התארסנו והיינו חברות שלהם שנה או שנתיים זה לראות עתיד ביחד ולבנות משהו בטוח, אנחנו חלק מהמשפחה. אני המשפחה של כפיר וכפיר הוא המשפחה שלי כי רצינו לבנות משהו יחד. זה מהלך חשוב והחיבוק מהמדינה מאוד משמעותי גם להמשך ההתמודדות, לדעת שמעודדים אותנו, שיודעים שהיינו משהו בשבילו".

כשהיא נשאלת איך הייתה רוצה לראות את הנצחתו של כפיר ז"ל על ידי כל אחד מאיתנו, משיבה דופלט ומתמצתת במילים 'אהבת הארץ', "הוא מאוד אהב את ארץ ישראל וכמו שאמרתי הרבה פעמים, הוא האמין בצדקת הדרך. אנחנו צריכים להיות שם בשביל המדינה שלנו. נעשה את מה שמבקשים מאיתנו גם אם קשה. צריכים אותנו. לא סתם אנשים מתים בשביל המדינה הזו. להאמין בארץ ישראל כי אין לנו מקום אחר להיות בו". לזאת היא מוסיפה את החיוך של כפיר וקוראת גם לנו להמשיך ולחייך.

"הוא חייך בכל מצב, גם כשהיה לו קשה וכשהיה לו לא טוב, הוא אמר 'אני לא בוכה על העבר. צריך להסתכל קדימה ולראות איך ממשיכים הלאה'", אומרת דופלט הרואה במסר זה גם מסר אישי אליה בימים הקשים העוברים עליה, כפי שאמר לה ברגעי משבר שעברו עליה בעודו בחייו.