נשאלת השאלה, הרי ביום שאחרי, יהיו כאלה שיצטרכו לתת את הדין, החל בראש וכלה באחרוני מקבלי ההחלטות.
מה לגבי שופטי ישראל? בתי המשפט? הרשות השופטת? ולמה השאלה נשאלת? כי בראיה של היום, המפוכחת יותר, המציאותית יותר ואולי הצינית יותר, נראה כי כשלו בתי המשפט בשמירה על הערכים המחייבים את בטחון ישראל, בחלק מהמקרים בהם שפטו.
בית המשפט העליון, בג"ץ במספר הזדמנויות קבע כך: "שוכנענו כי ההבחנה בין כניסתם של עובדים מכוח היתרים זמניים לבין כניסתם של תושבי אזור לצרכי איחוד משפחות מעוגנת בצרכים הביטחוניים, ולפיכך אין בה כדי ללמד על תכלית אחרת." ובהמשכו:
"אמת הדבר... עם זאת, אין בתיקונים אלה כדי לשנות את חוסר המידתיות באופן משמעותי... לעניין היתרים לתושב אזור שגילו מעל 35 שנים ותושבת אזור שגילה מעל 25 שנים כדי למנוע את הפרדתם מבני הזוג הישראלים, מקטינה את מספר בני הזוג הנפגעים בכ-20%. משמעות הדבר הינה, כי רוב רובם של בני הזוג הישראלים שנישאו לבני זוג מהאזור ממשיכים להיפגע גם לאחר התיקונים שהוכנסו לאחרונה." (בג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז נ' שר הפנים).
אך קבענו כי הדמוקרטיה שלנו אינה מוכנה לנקוט בהם, גם במחיר פגיעה מסויימת בביטחון (ראו בג"ץ 5100/94 הוועדהציבורינגדעינוייםבישראלנ' ממשלתישראל, פ"דנג(4) 817;).
"קבענו כי תוספת הביטחון אינה שקולה כנגד הפגיעה הקשה בחיי הפלסטיניים. הוצאתם של בני משפחה של מחבלים מתאבדים מאזור מגוריהם והעברתם למקומות אחרים ("תיחום מגורים") היתה מגבירה הביטחון באזור, אך היא נוגדת את אופייה של ישראל "כמדינה דמוקרטית שוחרת חופש וחירות"
"אין מנוס – בחברה דמוקרטית שוחרת חופש וביטחון – מאיזון בין החירות והכבוד לבין הביטחון" (דנ"פ 7048/97 פלוניםנ' שרהביטחון, פ"דנד(1) 721, 741).
"כדי שאיזון זה בין "בין החירות והכבוד לבין הביטחון" יתרחש חייבים להכיר בלגיטימיות של החירות והכבוד מזה ושל הביטחון מזה. לגיטימיות זו של שני צידי האיזון היא המונחת ביסוד התפיסה של דמוקרטיה מתגוננת" (ע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 363, 399). וזה על קצה המזלג...
נראה כי החברה הישראלית התפכחה לאחר יום כב בתשרי התשפ"ד 7.10.23 (להלן: "יום ההתפכחות") בו ראינו במו עינינו כי שכנינו ברצועת עזה אינם אלא תת חי – שאינו ראוי להקרא אדם.
התקשורת דנה במרבית שעות השידור ב"יום שאחרי" מי יתן את הדין? האם זה שאצל במשמרת קרה המחדל צריך ליתן את הדין בכל מחיר? האם זה דווקא ראש הממשלה או שמא כל הממשלה ואולי אף הרמטכ"ל ואלופי הצבא ומפקדי החילות?
אולם אין פוצה פה על הרשות השופטת ביום שאחרי. האם יש לשנות את העקרונות על פיהם הוגדרה הדמוקרטיה הישראלית בכל הקשור לתושבי עזה? האם הקביעות שראו בהם כבני אנוש, התבדו להם משפטית לאחר יום זה – יום ההתפכחות?
כרגע נראה כי הרשות השופטת ממלאת פיה מים. אין פסיקה זועקת בעניינים אלו כעת, נראה כי הרשות מחכה לאש כי תדעך, וניתן יהיה לחזור לעסוק בפילפולי משפט וניתוח מושגי יסוד הרחק מעין המצלמה ומאוזן קשבת, ימים של רוגע ועיסוק בטחוני ירוד.
נראה כי יום ההתפכחות מחייב אותו לקרוא, משפטית, לאלו מעבר הגבול "אויב" לא פחות.
כך, ייקל על שופטי ישראל לנהוג בהם כראוי להם, ולא לפגוע בעקרונות הדמוקרטיה עליהם מושתת המשפט הישראלי נכון לעת עתה. עת נראה בהם כולם כאויבים, ניתן וחובה יהיה לנהוג כפי שהחוק הבינלאומי מתיר לנהוג באויב או בנתין ממדינת אויב.
בפסק דין שניתן לאחר מלחמת העולם הראשונה קבע בית המשפט של הכתר האנגלי כי אדם שהואשם ונעצר בזמן שהיה נתין גרמני. בתוקף זכותו של הכתר לשים במעצר שבוי מלחמה או "זר אויב". מפני החשד שהוא עלול לסכן את בטחון המדינה. האדם הזה הגיש בקשת הביאס קורפוס בטענו, כי הוא חדל להיות נתין גרמני ושהוא מחוסר נתינות (לאחר שהסתיימה המלחמה). בקשתו נדחתה בנימוק שאין בכוחו של בית-המשפט להתערב בזכותו זו של הכתר הואיל ולגבי האדם הזה אין לומר כי נתינותו הגרמנית אבדה לחלוטין; ואגב אורחא העיר בית-המשפט, כי לגבי עצם החשש (סיכון בטחון המדינה) מותר לקחת בחשבון ללא הוכחה מיוחדת את העובדה המפורסמת כי האויב משתמש במלחמתו לא רק בצבא סדיר אלא גם בכל מיני תכסיסי ריגול.
בעניין מעניין אחר, אף בית המשפט העליון ראה לנכון "לשנות גישה", לאור שינוי מעמדו של בעל הדין. מעשה שהיה כך היה: אחד מיורשי הטמפלרים, הגיש תביעה משפטית להשיב לרשותו מקרקעין עליהם נבנה מרכז ויצמן הסמוך לביה"ח איכילוב, או לחלופין לתשלום ערכם. בית המשפט העליון דחה את התביעה בקובעו כי לאור דיני המסחר עם האויב, וההסכמים הבינלאומיים שחתמה ישראל עם גרמניה, ונוכח ההתפתחויות ההיסטוריות שאירעו בנושא נכסי הטמפלרים בישראל, אין מקום להיענות לעתירה. הקניית נכסי אויב על פי דיני המסחר עם האויב מובילה לניתוק הקשר בין הבעלים המקורי לבין הנכס, ועם זאת, עם סיום מצב המלחמה, ניתן להחיות מחדש את זכויות הקנין של הבעלים המקורי, זכויות שעד אז אינן קיימות עוד. יצירה מחדש של זכויות הקניין של הבעלים המקורי אינה מתרחשת באופן אוטומטי, אלא כפופה להסדרי השלום בין המדינות היריבות עם תום המלחמה.
לכן יום ההתפכחות מחייב אותנו להגדיר את הפלסטינים כאויב. כך ייקל על בתי המשפט לפסוק פסיקות התואמות את השינוי שחל בתודעה הישראלית מאז יום ההתפכחות וכן לשקף את הדין הראוי כלפי תתי אנוש אלה.
באדיבות עיתון "גילוי דעת"