חג החנוכה התשפ"ד היה אולי החג הכי חשמונאי שנחגג פה מאז התחדשה מלכות ישראל בדורנו.
תמונות וסרטוני הדלקת חנוכיות על ידי חיילי צה"ל בכל רחבי עזה הנכבשת, חרכו את הרשתות החברתיות ולרגע אפשר היה לחוש מעלינו את משק כנפי ההיסטוריה, בימים ההם בזמן הזה.
הרוח החשמונאית־מכבית הזאת, בוקעת ועולה גם מסיפורי הגבורה של הלוחמים עצמם. הנה קטע מדברים שכתב רס"ל במיל' בן זוסמן הי"ד, בן 22 מירושלים, ושפורסמו השבוע:
"אני כותב לכם את ההודעה הזו בדרך לבסיס. אם אתם קוראים את זה כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מכירים אותי, כנראה אין מאושר ממני כרגע. לא סתם הייתי ממש לקראת הגשמת החלום שלי בקרוב. אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל...
"עוד נקודה חשובה מאוד מאוד. אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד יפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי. אני לא מרשה לכם לנהל קמפיין או מאבק או משהו כזה. לא מוכן שישוחררו מחבלים תמורתי. בשום דרך, צורה או עסקה. אל תפרו את המילים שלי.
"יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. 'ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם'".
איך היו נראים המכבים
בשיחה לגדוד שלו, לאחר 48 ימי לחימה מאומצים, לפני יציאה הביתה להתרעננות, אמר סא"ל מעוז שוורץ את הדברים הבאים, תוך שהוא אוחז בספר תורה של ילד, עשוי בד, שנמצא באחד הבתים בעזה, ושנלקח ככל הנראה ביום שמחת תורה:
"אנחנו הולכים להתמלא בכוחות כי אנחנו יודעים שיש לנו עוד משימה מאוד משמעותית, שאף אחד לא יעשה אותה במקומנו, כי אנחנו השליחים של עם ישראל בתקופה הזאת, בדורות האלה, והילדים שלנו מסתכלים עלינו וסומכים עלינו שאנחנו נעשה את העבודה. והיום כשנחזור הביתה הם מצפים לראות איזה סופרמן חוזר הביתה, כי ככה הם תופסים אותנו. כי אם אנחנו לא היינו פה אף אחד לא היה כאן. אבל אני לא רוצה להגיד את המילה סופרמן. אני רוצה להגיד את המילה מכבי. באנו חושך לגרש...
"אנחנו בחנוכה. איך היו נראים המכבים? מי זה החשמונאים? מי זה שעליהם נאמר: 'באנו חושך לגרש'? אתם יודעים מי זה? הנה, תסתכלו עליכם. ככה הם היו נראים. אתם המכבי! לא מישהו אחר. אתם המכבי... וחשוב מאוד שנתמלא בתודעה הזאת. אנחנו המכבי ועלינו נאמר 'באנו חושך לגרש'. וכל אחד כאן הוא אור גדול..."
אומרים ישנה ארץ
השנה היא התרפ"ג (1923), המשורר שאול טשרניחובסקי (שמופיע כיום על השטר הירקרק של 50 שקלים) נמצא בברלין ומצב רוחו שפוף. בשנה זו היה כבר בן 48, חולם לעלות לארץ ולא מצליח. ניסה שוב ושוב למצוא עבודה בארץ, ולא מצא. שלח בקשות ונדחה. ובלי עבודה אין פרנסה וגם אין סרטיפיקט מהבריטים. ומה שעוד העכיר את נפשו – וטשרניחובסקי הרי לא רק בעצמו עסק – היה מצבן של ארץ ישראל ושל התנועה הציונית. בקיצור הרבה סיבות למצב רוח שפוף. ובוקר אחד, כשנסע בחשמלית, בא לו שיר.
וכך מובא בספרו של עידו בסוק, "ליופי ונשגב ליבו ער, שאול טשרניחובסקי – חיים" (הוצאת כרמל ירושלים, 2017, עמ' 309): מי ששמע ממנו את הסיפור היה המשורר אברהם ברוידס שהיה מזכיר אגודת הסופרים כשטשרניחובסקי היה נשיאה. וכך סיפר טשרניחובסקי לברוידס: "נסעתי בטראם חשמלי והנה לפתע הרגשתי דחף לידתו של שיר". אחוז תזזית החל טשרניחובסקי מפשפש בכיסיו לפני שיתעופפו להם החרוזים ויעלמו יחד עם המוזה, ולחרדתו לא מצא נייר. אבל הדחף היה כל כך עז. לפתע נאחז מבטו על החפת הלבן שעל שולי השרוול, ומן החפת נמשכה העין אל השרוול עצמו, ושם נמצא מה שחיפש. פיסת שטח שניתן לכתוב עליה את שביבי הגיגיו: "נטלתי עט ורשמתי מין רישום קדחתני... רק אני הייתי מסוגל לפענח אז את כתב ההירוגליפים שבו נרשמו בחופזה שורות השיר" (עמוד 582 הערה 59).
"השיר שנולד באותה הנסיעה ברכבת, היה... איך לומר... דכאוני למדי. אוֹמְרִים לנו שיש ארץ, אבל איפה היא? איפה הקדושים שכתבו עליהם? איפה הכוכבים הזוהרים שהבטיחו לנו? מי יראה לנו את הדרך אליה? השיר רב הבתים מבטא חדלון הן של הארץ והן של העם. היא 'ודאי ניטל זיוה', ואנו: 'כוחותינו כלים'. והשיר מסתיים ביאוש ממש: 'אותה ארץ שמש, אותה לא מצאנו'. לא מרנין למדי, נכון? אך לא עבר זמן רב וחלה התפתחות בעלילה" (המידע נערך מתוך האתר "אירועי זמר", עפר גביש).
איך שיר (משודרג) נולד
"השיר עוד טרם פורסם והנה קיבל טשרניחובסקי הזמנה לועידה העולמית השניה של תנועת 'החלוץ' שהתקיימה בדיוק במקום בו שהה אז. בברלין. היה זה מרץ 1923. וכך תיאר מזיכרונו זלמן רובשוב, הלוא הוא שזר, נשיאנו השלישי, שהיה נוכח באותו האירוע וישב כחבר נשיאות הועידה. "לפתע נשמעה באולם הכרזה: 'הנשיאות מעירה שטשרניחובסקי נמצא בקהל הנאספים'. כל המשתתפים קמו על רגליהם וערכו לו 'אוֹבַצִיָה סוערת'. כלומר תשואות רמות, מחיאות כפיים, ovation, 'ולא הרפו עד שעלה לבמה'".
המשיך שזר: "הזמנו אותו להגיד משהו והוא ביקש את הנשיאות להמתין עד שיהיו הדברים בפיו". כלומר, טשרניחובסקי נותר ללא מילים. ודאי שללא חרוזים לקריאה, אך עם הבטחה לנאספים שהנה בהמשך הכינוס יגיד משהו. עכשיו היה חייב. מה שקרה בין המשורר לבין עצמו ניתן רק לשער. היה כבר בידו שיר חדש שאהב וטרם פורסם, רצה לקראו לקהל, אך, אבוי. כיצד יקרא את שירו המדכא, המפקפק, הפסימי כל כך בוועידה העוסקת בעתיד הארץ והעם.
"אז החליט טשרניחובסקי 'לשדרג' את השיר. הסיר בתים ספקניים, הכניס לשיר דמות גיבור יהודי אופטימי, רבי עקיבא, והוסיף סיום שיהפוך את משמעות בתי השיר הראשונים. הקריאות הספקניות, היו לשאלות שיש עליהן מענה. רבי עקיבא שבשיר, אמר לעם ובמיוחד לפעילי 'החלוץ' שבועידה, 'אתם המכבי', אתם תושיעו את העם, אתם תגלו את הארץ, את ארץ ישראל.
"וכך נוצר השיר החדש. בסיום 'הישיבה השניה' של הכינוס, כבר עלה המשורר הנערץ וקרא לנאספים שיר חדש, שיר מלהיב, אופטימי, שיר שגם מאה שנים לאחר כתיבתו חוזר ונקרא, חוזר ומושר".
השיר זכה לכמה לחנים. המוכרים שבהם – של שלמה ארצי שבחר בגרסה הראשונה, המדכדכת. וגרסתה של נעמי שמר, ששילבה בין שתי הגרסאות וסיימה בגרסה העדכנית, האופטימית: "ארץ בה יתקיים אשר כל איש קיווה, נכנס כל הנכנס פגע בו עקיבא, 'שלום לך עקיבא שלום לך רבי, איפה הם הקדושים, איפה המכבי?' עונה לו עקיבא, אומר לו הרבי: 'כל ישראל קדושים, אתה המכבי'".
סיפור שירו של טשרניחובסקי, כמו משקף את סוד קיומו של עם ישראל לאורך הדורות. כיצד מתוך תחושת אין מוצא, חידלון וייאוש, קם העם הזה פעם אחר פעם, ומגלה כוחות גבורה פלאיים שגנוזים בו ומבליחים החוצה ברגע האמת. כי אחרי ככלות הכול – "כל ישראל קדושים, אתה המכבי".