לא ינצחו אותו

מסדרונות המחלקה השיקומית בבית החולים תל השומר עמוסים מאוד בימים אלה. קולות דיבור, בכי וצחוק נשמעים בערבוביה מכל כיוון. בקצה המסדרון נמצא חדרו של עמיחי שינדלר, ששרד את התופת הנוראה בשבת השחורה ההיא. שינדלר נפצע אנושות מפיצוץ דלת הממ"ד על ידי מחבלים, כשניסה להגן בגופו על משפחתו בביתם שבכרם שלום. שתי ידיו ופניו התרסקו מהפיצוץ. לבית החולים הגיע במסוק כשהוא במצב אנוש והרופאים נאבקו על חייו.

במשך שבוע וחצי שכב במחלקת טיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם, מוכנס ומוצא מחדר הניתוחים. כשסוף סוף התעורר, ללא יכולת לדבר בגלל צינור ההנשמה שבגרונו, ניסה שינדלר באמצעות עיניו להבין מה עלה בגורלו. אביטל אשתו ניגשה אליו, וכשדמעות בעיניה ניסתה לתאר לו את המציאות החדשה. "היא הביטה בי ואמרה לי: עמיחי, אתה עוד לא מבין את גודל הסיפור. אבל כשתבין, תדע שהיו בדרך הרבה מאוד צמתים שבהם היינו יכולים לסיים את החיים שלנו באותו יום נורא. משמיים בחרו בנו בפינצטה שנישאר בחיים. היא אמרה לי: עמיחי, נבחרנו לחיות. בחרו בנו. מה שעברנו הוא סימן בשבילנו שיש לנו עוד הרבה מאוד מה לעשות בחיים. בהחלט, יש לנו עוד הרבה עבודה בעולם. עכשיו זה רק מתחיל".

"אבא נפצע, נגיד תהילים"

לכרם שלום הגיע עמיחי שינדלר (33), עובד סוציאלי במקצועו, לפני ארבע שנים. לפני 12 שנים נישא לאביטל והם קבעו את ביתם תחילה באלון מורה, שם גרו במשך שמונה שנים. "באלון מורה נולדו ארבעה מתוך ששת ילדיי. באיזשהו שלב חיפשנו מקום להיות בו משמעותיים ושמענו במקרה על כרם שלום, קיבוץ חילוני שהוקם מעט לאחר קום המדינה והיה ידוע כמעוז שמאל. לפני שש שנים, כשהקיבוץ היה בסכנת סגירה, הוחלט להפריט אותו. תשע משפחות דתיות לאומיות הרימו את הכפפה ונענו למשימה הלאומית", הוא מתאר את התגבשות החברים למעשה החלוצי. "מחשש טבעי של תושבי המקום הוותיקים, התקבלה ההחלטה להקפיד לשמור בקיבוץ על רוב חילוני. אנחנו הגענו שנה אחר כך וזה היה מדהים. הקיבוץ הפך את עצמו לגמרי. רוח צעירה נכנסה ונתנה חמצן לתושבים".

כמה משפחות יש בקיבוץ?

"נכון לשישה באוקטובר יש כמעט 40 משפחות, מתוכן 13 דתיות. המטרה המשותפת של כל התושבים הייתה להפיל את המחיצות וליצור אחדות ושותפות", הוא מסביר את הרציונל.

וזה הצליח?

"אפילו בשנה האחרונה, למרות המחאה על הרפורמה המשפטית, בשטח הקיבוץ לא היו מריבות. כמובן שלכל אחד יש את הדעה שלו, אבל גם כבוד לאחר. ככל שעבר הזמן המחיצות נפלו ונוצרה בין המשפחות ידידות אמיצה".

בקיץ האחרון נכנסה משפחת שינדלר לבית הקבע שלה, שממוקם 50 מטרים בלבד מגדר הגבול. "אנחנו גרים בבית הכי מערבי בכרם שלום, בקיבוץ שהוא הכי מערבי במדינה. אנחנו כל כך קרובים לגדר שהפרסומות ביוטיוב אצלנו הן בערבית", הוא מציין. "החומה מולנו היא מבטון, ואחריה יש גם שטח צבאי צר".

חייתם בפחד מחדירת מחבלים?

"ממש לא. תרחיש כזה לא היה בשיח. יש בדרך גדרות, יש מחסום תת־קרקעי וחומת בטון שהעניקו לנו תחושת ביטחון".

ליל שמחת תורה בכרם שלום היה שמח במיוחד. "בליל החג היינו בבית הכנסת בשעתיים של ריקודים. את הערב סיימנו בציפייה להקפות המתוכננות בבוקר".

אבל למרות התוכניות החגיגיות, בבוקרו של שמחת תורה התעוררו חברי הקיבוץ לקול צבע אדום והדי פיצוצים. "התעוררנו ומיד לקחנו את הילדים לממ"ד, אבל בלי פאניקה, הכול בנחת. כבר היינו מתורגלים בזה", הוא משחזר. "בסביבות שמונה וחצי יצאנו לרגע מהממ"ד וגילינו להפתעתנו על דלת השירותים שני חורי ירי. חשבנו שאולי זה ירי תועה של חיילים, לא דמיינו שזה קשור למחבלים. הבאנו לילדים קורנפלקס עם חלב. הייתה אווירה מאוד נעימה בחדר".

בסביבות השעה עשר נשמעו לפתע קולות חשודים בסביבת הבית. "הייתי במסדרון ושמעתי רעשים מחוץ לבית. לפני זה כבר שלחו הודעה בביטחון של כרם שלום להישאר בבתים ולסגור את החלונות, לא דיברו מפורשות על מחבלים. אז סגרנו את התריסים ונכנסתי לממ"ד. שנייה אחרי שסגרתי את הדלת שמענו דיבורים בתוך הבית".

בערבית?

"הם דיברו ביניהם ואז צעקו לנו בעברית, אבל במבטא ערבי כבד: תפתחו את הדלת, אנחנו צה"ל. צעקתי להם בערבית: תסתלקו מכאן או שאני יורה. משפט שזכרתי מהצבא".

מה קורה בינתיים בתוך הממ"ד? מתחילה פאניקה?

"ברגע ששמענו רחשים בסלון, אשתי בתושייה התקשרה מיד לרבש"ץ שלנו להגיד שיש מחבלים בבית ושיגיעו הכי מהר שאפשר. המחבלים התקרבו לממ"ד ואני החזקתי את הידית של הדלת חזק כדי שלא יצליחו לפתוח אותה. נאבקתי בהם ואז הם הצמידו לדלת מטען חבלה ענקי כדי לפרוץ אותה. הם התרחקו לכיוון הסלון כדי לא להיפגע מהפיצוץ".

לאחר כמה שניות המטען התפוצץ בעוצמה ודלת הממ"ד נפרצה. "מהפיצוץ נהיה חור בדלת. ואני, כתוצאה מההדף והרסיסים, הוטחתי בחוזקה לצד השני של הממ"ד".

איבדת את ההכרה?

"שכבתי פצוע ומדמם. אחרי כמה שניות התחלתי להשמיע רעשים וגניחות, אז אשתי הבינה שאני עוד בחיים ויש מה לעשות כדי להציל את חיי".

בזמן שאתה שוכב פצוע, המחבלים מחוץ לחדר ואביטל צריכה להגן לבדה על שישה ילדים.

"היא הייתה כל הזמן בשליטה. היא אמרה להם: ילדים, תקשיבו טוב. אבא נפצע, עכשיו נגיד תהילים".

והדלת פרוצה?

"ההיגיון אמר שעוד כמה רגעים המחבלים ייכנסו לסיים את הסיפור, אבל אביטל אומרת להם: אל תסתכלו על אבא. עכשיו אומרים תהילים שאבא יבריא. ובינתיים היא מתקשרת לצוות צח"י ומבקשת: דחוף, תבואו. אנחנו חייבים עזרה".

החברותא הציל את חייו

ברגעים הדרמטיים שבהם פוצצו המחבלים את דלת הממ"ד, חברי כיתת הכוננות שהוזעקו לבית הסתערו עליהם בירי וכך ריתקו אותם. "המחבלים עזבו אותנו והלכו לכיוון החלון והתחיל קרב יריות לא קל. אגב, כבר משבע בבוקר כיתת הכוננות קפצה להגן על הקיבוץ", הוא מבקש לציין בהערכה. "חברי כיתת הכוננות הקטנה שלנו הצליחו לגבור על עשרות מחבלים שחדרו לקיבוץ באותו יום והצילו קיבוץ שלם. גם מסוק קרב של צה"ל הגיע וירה לכל כיוון כדי לחסום את זרם המחבלים מלהיכנס פנימה דרך הפרצה בגדר. הוא דיווח: אני יורה, וכל הזמן רואה עוד ועוד מחבלים נוהרים מעזה. מסביב לכרם שלום היו המוני מחבלים חמושים", הוא מתאר.

"בזמן הזה אני זרוק על הרצפה פצוע ואשתי עם שישה ילדים, הקטן בן שנה וחצי והגדולה עוד מעט בת 11. המחבלים ניהלו מהחלון קרב וירו בשני חברי כיתת הכוננות שכבר הגיעו, עמיחי וייצן וידידיה רזיאל רוזנברג הי"ד, והם נפגעו ונהרגו".

לפני 13 שנה אחיו הגדול של שינדלר, אבישי הי"ד, נהרג בפיגוע ירי ביישוב בית חגי בהר חברון. בן 24 היה בהירצחו. שינדלר מתאר בהתרגשות רבה כיצד כאשר חבר כיתת הכוננות עמיחי וייצן הי"ד הוזעק לביתו, הוא קרא: "משפחת שינדלר לא תהיה שכולה עוד פעם". "כנראה שבמותו הוא הציל את חיינו", אומר שינדלר וקולו רועד. "עמיחי וייצן היה חבר טוב שלי, למדנו יחד באלון מורה. הוא היה חברותא שלי. חבר יקר".

בינתיים הרבש"ץ אליה בן שימול פינה את הגופות של חבריו כדי לשמור עליהן והמשיך לנהל את האירוע עד סופו במשך שעות של לחימה עיקשת. בשלב הזה המחבלים, מסיבה לא ברורה, החליטו לצאת מהבית והותירו את משפחת שינדלר בממ"ד, כשאב המשפחה שרוע על הרצפה. "דלת הכניסה של הבית כבר הייתה תקולה מהיריות והמחבלים יצאו החוצה דרך החלון. יש כמה הערכות לסיבה שהם יצאו: או שהם הלכו להביא אופנועים כדי לחטוף את האישה והילדים לעזה, או שהם רצו לשרוף את הבית על יושביו, כמו שקרה במקומות אחרים", הוא אומר ומיד מוסיף: "או שיש בורא לעולם שמנהיג את הסיפור כולו, וזו כנראה אחת התשובות היותר הגיוניות. כי אין ליציאה שלהם הסבר הגיוני. היו עליהם RPG ורימונים והם יכלו להשתלט על הממ"ד בלי בעיה בכלל".

כמה חברים מהקיבוץ היו בחוץ?

"בשלב הזה הגיעו חמישה בערך. שניים כאמור נהרגו מיד, ואחרי שהמחבלים יצאו מהבית התנהל מולם קרב יריות בכניסה לבית שלנו. המחבלים היו עם ארסנל מטורף של נשק, אבל ברוך ה' הכוח הצליח להכניע אותם והם חוסלו".

אביטל שומעת את קרב היריות שבחוץ, ולא יודעת מה קורה. זה רגע מבעית.

"היא הייתה עסוקה בלטפל בילדים ולהרגיע אותם, להגיד איתם תהילים ולשיר שירים. חבר מכיתת הכוננות סיפר לי שכשהוא נכנס אלינו הביתה מהקרב, הוא שמע שירים של סוכות ואת הילדים צורחים שיר למעלות", הוא מתאר בהתפעלות את ההתנהלות של אשתו. "חברים מכיתת הכוננות הוציאו אותי מהממ"ד לסלון והתחילו לטפל בי. הם שמו לי חסם עורקים. אחד החברים, יאיר ויזנר, נפצע קשה אחרי שסיים לטפל בי כשירו עליו טיל RPG. הוא מאושפז פה לידי בתל השומר. החברים ניהלו עוד שעות של קרבות עם המחבלים שהיו מסביב", הוא מספר. "תוך כדי הלחימה, זוג חובשים מכרם שלום, משפחת גיסין, הצליחו לחמוק אליי הביתה תחת אש - ממש ירו עליהם בדרך - ובמסירות נפש הם באו להעניק לי טיפול ראשוני. שכבתי בסלון במצב לא טוב והייתי זקוק לטיפול, אבל בגלל הקרבות שהיו מחוץ לבית עברו כמעט שעה וחצי עד שהעבירו אותי למזכירות של כרם שלום".

בטח סבלת מכאבים?

"אני לא זוכר, אבל החובש אמר לי שהרבצתי לו עם היד הקטועה וצעקתי שישחרר לי כבר את חסם העורקים, כי זה כואב לי. הוא הסתכל עליי ואמר: לא, אני חבר שלך ואני דואג לך ולכן זה לא יקרה. הפציעות שלי היו באמת קשות. שתי הידיים התרסקו, הלסת, וחבר אמר לי שבמקום אף נהיה חור. אחד הרופאים אמר: הגעת אלינו פאזל, 15 חתיכות. למעשה, עיקר המשימה בשטח היה להשאיר אותי בחיים".

שינדלר פונה למזכירות כרם שלום, שם נפתח חמ"ל חירום לטיפול בפצועים. "למזלי, התארח בחג בקיבוץ רופא. זה היה נס גדול, כי ברגע שהתחיל הבלגן הוא השאיר את אשתו והילדים בבית, הלך למזכירות ופתח שם איזשהו חמ"ל. לא היה המון ציוד, אבל הוא ניסה לתת מה שאפשר: נוזלים, אינפוזיה, חבישה וטיפול ראשוני מציל חיים".

רק כעבור כמה שעות הצליחו לפנותו בג'יפ צבאי מהיישוב המותקף ליישוב בני נצרים הסמוך. "בסביבות שלוש וחצי העמיסו אותי בסופה צבאית ונסענו לכיוון בני נצרים, שזה מרחק של עשר דקות נסיעה בלבד, אבל השטח היה עמוס במחבלים והיה לנו עוד נס גדול שלא קרה כלום בדרך. מפקד כיתת הכוננות, הרבש"ץ אליה בן שימול, אמר לי בדיעבד: שמע, לקחתי סיכון כי ידעתי שאם אני משאיר אותך פה אז אין לך הרבה יכולת לשרוד". משם הוא הועבר לבית חולים שדה שפתחו ביישוב הסמוך נווה. "הגיע לשם גם פרמדיק מעתניאל, שמי שמכיר את מפת הארץ יודע שעתניאל לא קשור לאזור בשום צורה. הוא יצא בבוקר מעתניאל לכיוון באר שבע עם ניידת טיפול נמרץ, ובדרך לא דרך בהשגחה פרטית הגיע לנווה וטיפל בי".

מרגש במיוחד היה כשהתברר שאותו פרמדיק מעתניאל טיפל גם באחיו הגדול של שינדלר, אבישי הי"ד. "הפרמדיק ביקר אותי בבית החולים וסיפר לי איך לפני 13 שנים, מיד כששמע על הפיגוע, הוא יצא למקום. אחי הגדול אבישי נרצח יחד עם יצחק וטליה אימס וכוכבה אבן חיים הי"ד. הוא אמר לי: בשמחת תורה, כשראיתי שאח של שינדלר פצוע - זה החזיר אותי מיד 13 שנים אחורה ואמרתי: הפעם זה לא יקרה! הפעם הוא יחיה", הוא מספר בהתרגשות. "אני כבר הייתי בהכרה מעורפלת, והפרמדיק מעתניאל, יחד עם עוד בחור ממד"א, התאמצו מאוד להציל את חיי". בסביבות השעה חמש הגיע מסוק לפנותו בבהילות לתל השומר. "היינו במסוק שני פצועים: אני ויאיר ויזנר, שהציל אותי בממ"ד ונפצע אחר כך".

בכי של תקווה

לתל השומר הגיע שינדלר במצב אנוש. "הייתי כפסע בין חיים למוות, וכנראה יותר מפעם אחת. הרופאים ממש נאבקו עליי. באותו יום איבדתי המון דם. לבית החולים הגעתי כמעט שבע שעות אחרי הפציעה, ובמונחים רפואיים זה נצח. הצוות הרפואי שקיבל אותי במיון ראה את השעה על חסם העורקים ואמר: זה לא הגיוני שהבן־אדם עוד איתנו".

אז זה לא מובן מאליו שאתה יושב פה ומדבר איתנו.

"בהחלט. היו הרבה ניסים גדולים. גם הרופאים שקיבלו אותי פה מגיעים אליי לחדר מדי פעם ואומרים לי: תשמע, זה לא הגיוני מה שקורה איתך. החובש שטיפל בי בבית אמר לי: אני לא אדם מאמין, אבל אתה נס מהלך".

במשך שבוע וחצי היה שינדלר מורדם ומונשם. "עברתי חמישה ניתוחים. בבית החולים ייצבו את מצבי, וכשהתעוררתי לאט לאט חזרתי לחיים. התחלתי לנשום לבד. אחרי זה התחלתי לדבר. ההתעוררות הייתה איטית".

מתי אתה בעצם מבין שיד ימין שלך נקטעה וביד שמאל נפגעת בכף היד, והחיים שלך מעתה ואילך עומדים להשתנות?

"זה לקח כמה ימים לקלוט. בהתחלה אתה לא מבין כלום. כשאתה צריך לתפקד, להרים משהו, פתאום זה מכה בך ואתה קולט שמשהו קצר מדי ביד. אבל אנחנו לומדים לתפקד עם מה שיש. השלב הבא זה לעשות פרוטזה", הוא מבהיר, ממוקד מטרה. "הרופאים שראו אותי בהתחלה נדהמים מקצב השיקום שלי. נכנסתי לאיזו ועדה של רופאים, ואז אחת הרופאות אמרה: מה, הוא הולך? היא הייתה בהלם. עוד רופא בא ואמר לי בהתפעלות: וואו, שתי האצבעות שלך ביד שמאל זזות. הוא סיפר איך באחד הניתוחים המנתחים התלבטו המון זמן על האצבעות האלה, האם יש להן בכלל סיכוי. על שלוש האצבעות האחרות באמת לא הייתה שאלה, אבל בשתי האצבעות האלה השתילו לי עצבים מהאצבעות האחרות והצליחו איכשהו להציל אותן. וזה מאוד משמעותי בשבילי".

במשך חודש ימים התאמן שינדלר בעקשנות להזיז את שתי האצבעות היחידות שנותרו לו, כדי להדליק נרות חנוכה עם משפחתו. "אנחנו כבר חודש עובדים על זה, ובחנוכה באמת זכיתי להדליק נרות ולברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", הוא אומר וקולו נשנק.

באותה רוח הצופה קדימה, כבר חודשיים הוא משתקם אט אט, מנסה לאחות את פיסות חייו. הוא כבר יודע שחייו לא יהיו לעולם כשהיו, אבל הוא נחוש בכל ליבו לקום למען אשתו אביטל וששת ילדיו. בין טיפול לטיפול הוא מקבל מבול של מבקרים. הוריו סיגלית ומשה שינדלר ויתר בני משפחתו לא עוזבים אותו לרגע.

העובדה שאתם משפחה שכולה לא מקשה בהתמודדות עם טראומה נוספת?

"גם כשאחי נהרג, היה לנו ברור שנקום מזה. הרב יהושע שפירא ביקר אותי בבית החולים ואמר שכאשר בתיה בת פרעה ראתה את משה בתיבה, כתוב: 'ראיתי נער עברי בוכה'. איך היא ידעה שהוא עברי? אלא שבכי של יהודים זה בכי של תקווה, לא בכי של ייאוש. כשהיא שמעה שהבכי שלו הוא בכי של תקווה, היא הבינה שהוא מילדי העברים. ההורים שלי כבר לפני 13 שנים הפנו את כל הצער על האובדן של אחי לתקווה", הוא אומר. "יש צער, ועוד איך, אבל הם לקחו את זה כמנוף לצמיחה והתפתחות ובנו משפחה מלוכדת. האחים שלי מגיעים אליי לפה כמעט כל יום. הפציעה שלי לא פשוטה וזה מטלטל, אבל העובדה שברוך ה' אני חי, נושם ומדבר, והייתי מאושפז במחלקת נפגעי ראש בהתחלה ובחסדי ה' הראש מתפקד ועובד, זה נס גדול. היום יש פתרונות גם לידיים. אז נכון, זה שינוי עצום בחיים שמצריך עיכול ושיקום לא קל, אבל אנחנו משתדלים להיות ממוקדים בתקווה".

יש רגעי שבר?

"בטח שיש. יש רגעים שאתה אומר: בשביל מה אני עובד קשה, מתאמץ, משקיע וכואב לי כל כך? יש כאבים כל הזמן וגם הטיפולים עצמם כואבים. רק כדי להגיע לשלב הזה שאני יכול להזיז את שתי האצבעות סבלתי המון.

"היה אצלי הרב ישראל מאיר לאו. שאלתי אותו: הרב, איך אפשר להתמודד עם הקשיים הללו? הוא הרי עבר את השואה, וממרום גילו ראה לא מעט דברים בחיים. הוא ענה לי: אלף בית של יהודי זה אין ברירה, אנחנו לומדים לחיות עם מה שהקב"ה שולח. קיבלנו את החיים, ועם זה אנחנו עובדים. אז להתייאש זו לא אופציה. יש לנו גנים של יהודים - אין לנו יכולת להתייאש או להרים ידיים. יש לי פה בארון תמונה של הילדים שלי, ובכל פעם שקצת קשה לי אני מסתכל עליה ואומר: בשביל זה שווה להתאמץ. זאת המשימה. לא לוותר לעצמך", הוא שב ואומר בהדגשה.

"אני גם חושב שזאת התשובה לטרור. הם רצו לגמור ולשבור אותנו, וככל שאני יותר פעיל ומשתמש בידיים ויותר חי ונושם ועושה, זה בעצם הניצחון הגדול על המחבלים שרצו לקטוע את הדבר הזה".

דורשים מאה אחוז גן עדן

משפחתו הגרעינית של שינדלר פונתה יחד עם יתר תושבי כרם שלום למלון באילת. "הילדים ביקרו אותי פה כמה פעמים, וגם אני ביקרתי אותם באילת. הם עברו טראומה, אבל היום הם שמחים ומאושרים".

למלון באילת הם הגיעו בלי שום ציוד. "הם יצאו מהבית ככה, כמו שהם. פליטים לגמרי. אבל תושבי אילת ועוד הרבה יהודים טובים דאגו להם לבגדים, נעליים, משחקים, מוצצים - דברים נורא בסיסיים. דאגו להם לכול", הוא אומר בהתלהבות. "גם פה, במחלקה, רק הערב עברו איזה חמש הצעות לארוחת ערב ולסנדוויצ'ים ולסופגניות ולמתנות. עם ישראל חי וקיים בגדול".

מה התוכניות לעתיד? התושבים מתכננים לחזור לכרם שלום?

"הוחלט שבינתיים אנחנו עוברים לאשלים שבנגב עד שנוכל לחזור לכרם שלום. הקהילה מאוד רוצה כבר לחזור, אבל מדברים על זה שהחזרה מותנית במצב הביטחוני. לא רק בהרגשה של ביטחון, אלא בידיעה ברורה שיש ביטחון", הוא מבהיר.

"עד היום ידענו שיש פעם בכמה זמן איזשהו סבב לחימה. המטרה עכשיו היא להגיד: די. אנחנו לא מוכנים לזה יותר. החיים שלנו מספיק יקרים ומספיק חשובים כדי לזכות לחיות נורמלי, כדי שלא כל יום נתעורר ונשאל את עצמנו אם תהיה אזעקה או לא. לצבא יש יכולות לעשות את מה שצריך לעשות והוא גם עושה היום הרבה מאוד. אנחנו רק מקווים שהדרג המדיני לא יעצור את הפעולות הצבאיות שהולכות ומתקדמות. אנחנו מקווים שזה יימשך, והשקט והשלווה יחזרו באמת לכרם שלום", הוא מקווה. "תמיד אמרנו שההגדרה של כרם שלום היא 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גיהינום. הפעם אנחנו רוצים לחזור כשיהיה 100 אחוז גן עדן, כי מהגיהינום שבענו", הוא מדגיש בכאב.

"כרם שלום זה הבית שלנו. נוצרה כאן חברות מאוד מיוחדת. יש המון התחשבות הדדית וחשיבה עמוקה איך אפשר לבנות משהו מיוחד יחד, ושמחת תורה הפך את זה אפילו לקשר דם. אין ספק שהמסר הזה של כרם שלום, של חיים משותפים באחדות, ימשיך להדהד בעוצמה".

***