שנים אני מברכת את החברות שלי, כשהן מארגנות פרויקטים או מסייעות למשפחות בקהילה ובעיר, "שתזכי להיות תמיד בצד הנותן". הרבה יותר טוב להיות בצד הזה, המעניק.
הרבה יותר קל להיות בו. נכון, צריך להתאמץ, לצאת מעצמך, לנסות ולא תמיד להצליח, לעשות על הדרך גם משימות טכניות מתישות. אבל העמדה של הנתינה, עוד לפני שהיא פועלת טוב בעולם, מבטאת כלפי פנים עמדה של כוח וחוסן. אז אני מברכת אותן ובלב גם את עצמי, אבל לא תמיד הברכה מתקיימת. לפעמים בשביל להצליח לקום ולתפקד אנחנו צריכים בלון חמצן, קביים או סתם יד מושטת.
לפני כמה ימים פגשתי חברה חדשה, אם שבנה נהרג בשמחת תורה כי בחר לרוץ ולעמוד מול האש ולהגן על הבסיס שלו ולא לנטוש חיילת, אף על פי שלא היה חייב. גיבור. החברה סיפרה לי כמה קשה לה לקבל מאחרים. "במשך שנים אני זאת שמארגנת לכל האנשים בעבודה ימי הולדת. אני זאת שיודעת מי צריך עכשיו תה כי הגרון שלו קצת כואב, אני תמיד דואגת שלכולם יהיה טוב. פתאום כולם דואגים לי, שואלים אותי מה שלומי, מביאים לי דברים. אמרתי להם שאני לא צריכה, שלא יטרחו, אני לא רוצה".
הבנתי אותה. אנחנו אומנם מכירות רק מעכשיו, אבל העיניים שלה סיפרו לי על מי שהיא הייתה עד לא מזמן. אישה נחושה וחזקה ומעניקה. אני בטוחה שהיא תחזור להיות כזאת, כך או אחרת, אבל כרגע, אמרתי לה, כרגע את צריכה ללמוד לקבל כדי להצליח להמשיך ללכת. אמרתי לה, אבל דיברתי בקול, כדי שגם אני אשמע. כי גם לי כל זה חדש.
בתוך המסע הזה של השכול, ובכלל באתגרים בחיים, נלקח מאיתנו כל כך הרבה ואנחנו בוחרים כל כך מעט. מצבי הרוח והכוחות אינם כבעבר. כל מה שידענו שייתן לנו כוח ואנרגיה כבר לא עובד, וצריך לחפש דרכים חדשות לנשום וזה קשוח. ופתאום את זקוקה לחברים ולמשפחה ולעיניים הטובות שלהם, ואת מוצאת את עצמך מופתעת ומחוזקת מעוגה או הזמנה לארוחת שבת שפתאום נוחתים עלייך, וממילה טובה שחברה שולחת ומסבלנות מופלגת בעבודה. מצד אחד אי אפשר בלי כל זה, ואיזה מזל שיש לי את כל הטוב הזה. אבל כל זה גם מביך: למה נותנים לי, למה מתעניינים בי כל כך ובכלל, גם זה? גם להיעזר? הרי אני נמצאת בדרך כלל בצד של העשייה והנתינה. גם זה לא נשאר?
טוב, הגזמתי קצת. גם בתוך הקושי, אנחנו מנסים לסייע ולראות את האחרים. להתפלל על פצועים, לשלוח אוכל לחברה שבעלה מגויס. זה לא הרבה, זו רק תזכורת למה שהיינו, אבל זה גם כיוון לעתיד. כנראה שבינתיים יש תקופה שבה צריך להיות במקום המקבל, לתת לאנשים אחרים להתעניין ולעזור ולשקם. אין טעם להיאבק בזה. אלה החיים. אם נדע להיות במקום הזה, אני מאמינה שנצליח להתחזק.
להפוך את הנזקקות לנתינה
כשהמושגים מפונים ובתי מלון חזרו אל השיח הציבורי שלנו, מתארים מציאות חיים של עשרות אלפי משפחות, הרגשתי דז'ה וו. מעט אחר כך, כשהביטויים קרווילות ומגדלי מגורים שבו גם הם, כבר חטפתי סחרחורת. "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת", כתב חיים חפר בשיר ושיבץ בו זיכרונות מיתולוגיים מהפלמ"ח. אבל עקירת גוש קטיף אפילו לא הספיקה להיות היסטוריה. צלקות התלישה מהבית, השהייה הארוכה במלונות, החיים בקרווילות, ההתלבטות מה עושים בעתיד וההמתנה האינסופית למגורי הקבע עדיין צרובים בליבות המגורשים.
כשסיירתי בכיסופים עם הרבש"ץ הגיבור של הקיבוץ, שהמחבלים סימנו את ביתו, התקיפו אותו שוב ושוב, השליכו עליו מטען חבלה ולבסוף הקימו את החמ"ל המקומי שלהם בתוך ביתו, הוא שיתף שהכי חשוב בעיניו שכולם יחזרו לקיבוץ כמה שיותר מהר. כשהוא סיפר על ההתלבטויות של החברים במלון, רציתי לומר לו "היי, יש אנשים שעברו התלבטויות דומות לא מזמן. כדאי לכם להתייעץ איתם", אבל הוא היה נראה לי כל כך נחרץ, ששמרתי את העצות האלה לעצמי. שתקתי, אבל תהיתי אם מישהו שואל את עקורי הגוש על המסקנות שלהם מהימים הקשים ההם. נכון, יש הבדלים רבים בין המקרים והנסיבות, אבל יש גם דמיון מצמרר. ומה שאלפי אנשים למדו על בשרם בכאב ובסבל, ומה שכבר אפילו היה מושא למחקרים אקדמיים, כדאי לקחת בחשבון.
אז גיליתי שדווקא יש מי ששואל בעצתם של עקורי הגוש. קודם כול, חלקם מעורבים בשיקום הקהילות. צורית ירחי, תושבת נצרים בעבר וממקימי בני נצרים, עובדת במנהלת תקומה. חגית ירון, שהובילה את ועד מתיישבי גוש קטיף ומומחית בעבודה עם קהילות, עושה כעת עבודה עם הקהילות במועצה האזורית שדות נגב. זבולון כלפה, איש עצמונה בעבר והיום שומריה, מסייע לקיבוץ בארי להתיישב זמנית בקיבוץ חצרים. דפי בורנשטיין, אשת טיפול שנעקרה מנווה דקלים וריכזה את הטיפול באנשי הגוש בתחום הפרט והמשפחה, ניסחה והפיצה דף המלצות להתנהלות משפחתית נכונה בבתי המלון, ויש עוד.
אבל חוץ מאלה, משכה את עיני יוזמה מיוחדת שמקיפה כמעט 250 אנשים מעקורי הגוש. רעיון שנולד אצל שתי נשים, אחיות, ליאת אליהו ואורית ברגר. השתיים גדלו בגני טל ומתגוררות היום ביישובי הקבע שהוקמו לעקורים. "בשביעי לעשירי הבטן של כולנו התהפכה. הוקמו חמ"לים לעזרה, אבל אחרי ההתאוששות הראשונית, אמרתי לאחותי שצריך משהו מעבר. שזה הזמן להגיד לאנשי העוטף שאנחנו איתם, וליצור קשר של שותפות ארוכת טווח", סיפרה לי אליהו. הן היו צריכות להניח בצד לא מעט. את המחלוקות הפוליטיות, את ההצפה הרגשית שהאירועים האלה הביאו איתם, את התחושה שכל זה יכול היה לקרות להן, את הזיכרונות הקשים מאירועי הטרור שעברו ואת כל חוויות הדה־לגיטימציה וחוסר התמיכה שהיו מנת חלקן כשנעקרו מביתן. הן, וכל מי שהצטרף אליהן, החליטו להתמקד כרגע רק באמפתיה.
קבוצת הווטסאפ שלהן, "גוש קטיף מחבק את תושבי עוטף עזה", גדלה במהירות. חבריה הלכו לבתי המלון שבהם שוהים המפונים מהעוטף, הלכו להלוויות ולניחום אבלים. והיה חשש הדדי, אבל הוא התפוגג. מדהים לראות כיצד אנשים מניחים את הפוסט־טראומה וגם את הכעסים שלהם מאחור ומתגייסים לעשות טוב למי שחטף מכה כה אנושה. הקבוצה הניבה עד היום יוזמות יפות של יחד: ערב נשים, שיחה לנוער של אחת הקהילות על מגורים במלון, מפגשים למתן טיפים ועוד. כעת הם חושבים על יוזמות ארוכות טווח, שילוו את הפרטים והקהילות לאורך שנים. "הקהילות האלה עטופות, אבל אין כמו מי שעבר את זה".
אני זוכרת את אנשי הגוש בימים הקשים והחלשים שלהם. אני זוכרת אותם בבתי המלון ובקרווילות, אני זוכרת את אפיית העוגות, את מחסני הענק של איסוף הבגדים, המשחקים והחפצים בשבילם. לא אשכח את התקופה שבה הם היו במקום שזקוק ומוכן לקבל. היום הם יודעים להפוך את התקופה ההיא למאגר של התחשבות והשתתפות, לעמדה של נתינה ועשייה. יש הרבה מה ללמוד מהם.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***