תשמעו סיפור. יומיים לפני שפרצה המלחמה, ביום חמישי של חול המועד סוכות, נסענו למפגש משפחתי אצל אחותי וגיסי. כולנו ישבנו בסוכה, הילדים שיחקו בגינה, ולפתע הגיע איש מבוגר מאוד, בזקן לבן וקסקט, מדדה לאיטו עם מקל. גיסי קיבל אותו במאור פנים וחזר אחרי רגע עם מזמרה. הוא עמד על הסולם וקצץ ענפי ערבה, כשהאורח המבוגר עומד למטה ונותן לו הוראות ועצות טובות. "זה רבי יצחק", אחותי הסבירה בינתיים לחמולה, "כל שנה הוא בא לקטוף כאן ערבות להושענא רבה". האיש הזה נראה לי מסקרן ושאלתי אותו בן כמה הוא. "בן 91", ענה רבי יצחק, והתפלאתי לראות איש בן 91 עם עיניים של ילד.
"קח רגע את המקל", פתאום רבי יצחק נתן את המקל שלו לבעלי, אורן, שעמד לידו, ופרש את ידיו על ראשו. וכאן רבי יצחק פותח במסכת ברכות ארוכה במבטא מסתלסל. "מי שבירך את אבותינו הוא יברך אתכם, וישמור עליכם מכל הערבים, ישמור עליכם מכל הסכינים, מכל הכבישים המסוכנים, ושישמור עליכם מכל האויבים". בינתיים התקבצה החמולה מסביב לעץ הערבה ואנחנו בהינו זה בזה, לא מחזה שבכל יום. כשהתקבצו עוד אחים וגיסים, רבי יצחק פנה והתחיל לברך את כולם, כשהוא חוזר על אותן המילים: "מי שבירך את אבותינו הוא יברך אתכם, וישמור עליכם מכל הערבים, ישמור עליכם מכל הסכינים, מכל הכבישים המסוכנים, ושישמור עליכם מכל האויבים", והרעיף ופירט והרעיף ופירט דקות ארוכות.
המחזה היה קצת סוריאליסטי וקצת מוזר וקצת נוגע ללב והרבה תמוה. איזה רוצחים ואיזה סכינים ואיזה אויבים? אמצע חג סוכות, ואנחנו בכלל באמצע הקינוח, ובואו נזדרז יש לימוד ליל הושענא רבה בסניף, ונו, אולי זה הגיל שלו, ואולי חרדות מהעבר, ואולי הוא מחפש להפיג את הבדידות. "אין לדעת", לחשה לנו אחותי מעבר לכתף, "אומרים שהוא איש צדיק". בהיתי בו ארוכות. ברכות אני תמיד אוהבת. אומנם הידיים שלו רעדו עם המקל והערבות, אבל היו לו עיניים טובות וחדות כמו של ילד.
היציאה של רבי יצחק מהמפגש המשפחתי שלנו ארכה זמן רב. הוא עצר ובירך אחות נוספת שדאגה לחייל שנפצע קשה בפעילות מבצעית, הניף כפות ידיים רועדות באוויר ובירך מעומק הלב דקות ארוכות. גם כשהיטינו אוזן היה קשה להבין הכול, המלמול השקט בתוספת המבטא היו אתגר להבנה. הוא בירך אחיינים שפגש בסלון ועצר לברך ילד נוסף בכניסה לבית.
בראש שלי, שמדבר בשפה של תיאטרון, זו הייתה סצנה מפתיעה ומלאת תום בו זמנית. רגע כזה שכדאי לנצור בלב בלי להבין לאיזו מגירה הוא יכול להיכנס.
יומיים אחר כך, בוקר שמחת תורה, החג הופר ביללת חירום. אורן בעלי הוזעק באמצע התפילה, עשרות מתפללי בית הכנסת נשקו לסידורים ולספרי התורה ונכנסו לרכבים. בגזרה המשפחתית האחים שלי הוקפצו, הגיסים הוקפצו, האחיינים. כולם פשטו את הטליתות, עלו על מדים ויצאו למלחמה.
הזמן נעצר לכמה ימים, אנחנו חיים בהלם שהוא מחוץ לזמן. עוד יום או יומיים עד שהראש מתחיל לחזור לעצמו. ופתאום הפלאשבק מכה: הברכות של רבי יצחק. כל מה שהיה נראה הזוי ותלוש. בול. בימים שאחר כך, כשמפלס חוסר הוודאות והחששות טיפס לפרקים, הייתי מזכירה לעצמי את הברכות הארוכות של רבי יצחק, מנפחת בהן בלוני חמצן וכוח קטנים.
נזכרתי בסיפור הזה בלב ימי חנוכה. השתדלתי גם השנה, גם כשהדלקתי חנוכייה לבד, לשבת ולהתרכז בנרות הדולקים ולהתפלל. יש כל כך הרבה על מה. אף שנה לא היו כאלה רשימות לתפילה. וכשהרשימות של החיילים הפצועים התארכו והתארכו, פתאום רפו בי המילים. איך ככה? ואז נזכרתי ברבי יצחק. בתפילות.
אנחנו יכולים להיות רבי יצחק. לעצום עיניים ולעטוף בתפילות את מי שסביבנו, את מי שלידנו, ואת מי שרחוק וקשור איתנו בקשר אחים. גם כאנשים פשוטים, לתפילות המצטברות שלנו יש כוח לא נתפס. קוראים לפלא הזה תפילת רבים.
איה קרמרמן ואני הקמנו השבוע דף פייסבוק עם רשימה מתעדכנת של שמות החיילים הפצועים לרפואה. בתוך הרשימות הארוכות יש רגעים משמחים, הם מופיעים כשמגיעות בשורות טובות מהמשפחות. בשורות שמספרות על השתפרות ניכרת, על מעבר ממצב של סכנת חיים לעמידה, דיבור מחדש, התאוששות שמפתיעה לפעמים גם את הצוות הרפואי.
אמת, התפילות הן לא כספומט. אנחנו מניחים תפילות, מוסיפים תפילות, מתחננים תפילות. לפעמים הן נענות, ולפעמים הן נענות באופן אחר ממה שציפינו לו. אבל רגע כזה של קיבול תפילה מזכיר שאין שום תפילה ששבה ריקם. גם כשזה נראה בעין וגם כשזה לא נראה בעין. וזה נותן הרבה כוח.
בואו נהיה רבי יצחק. בואו נברך מעומק הלב. אם אתם קוראים במקרה את העיתון בחמישי בלילה, זה הזמן הגבוה של זאת חנוכה. רבי ישראל מרוז'ין כותב שמה שצדיקים יכולים לפעול בראש השנה ויום הכיפורים יכול לפעול כל יהודי בזאת חנוכה. יש מקום וכוח וכתובת לתפילות פשוטות. והאמת היא שאין תפילות פשוטות.
לראות באמת
יש עוד סיפור חזק שהולך איתי בימים האלה. השבוע הופענו במכללת אורות, וכחלק ממופע האימפרוביזציה הקהל הוזמן לעלות על הבמה ולשתף ברגעים קטנים־גדולים מימי המלחמה. אחת מהמשתתפות עלתה ושיתפה ברגע של התמודדות שהיא חווה כתושבת עתניאל, יישוב שספג מהלומות ואיבד כמה בנים במלחמה. אבל הייתה לה גם תשובה. היא סיפרה שמה שחיזק אותה הוא מה שמסופר על האדמו"ר מצאנז. האדמו"ר איבד בימי השואה את אשתו ואחד עשר ילדיו, תוך כדי שהוא סובל מעינויים קשים, ובכל זאת שמר על אמונה חזקה וביטחון בה'. שאלו את האדמו"ר מהיכן האמונה הזאת כשהכול חשוך כל כך? השיב האדמו"ר: יהודי אומר שמע ישראל. הוא מניח כף יד על העיניים, עוצם אותן, ואומר שמע ישראל. הוא יודע שמעבר למה שהוא רואה כאן ועכשיו, יש נצח. וזה לראות באמת.
ישבתי עם בתי הגדולה לראות סרטון שתיעד את הגבורה הלא נתפסת של צוות אלחנן קלמנזון. באמצע הסרטון שודרה פרסומת נמוכה ומפלגת, שהייתה ההפך המוחלט לגבורה ולעוז וליחד שהיו על המסך. זאת הייתה פרסומת שלא ניתנת להעברה, וזה היה צובט. הרגשתי כמה חסרות כאן הערבוֹת של רבי יצחק, הערבוּת של האחים קלמנזון. הפער הזה היה צובט, הרי זה כל כך לא משקף את מה שבאמת קורה בינינו. אנחנו הרבה יותר גדולים מזה. ואולי זה מה שהיינו צריכות לעשות - לעצום את העיניים כמו האדמו"ר מצאנז, לא להיבהל ממראה של רגע, ולדעת שבעומק הנצח הוא גדול ויציב הרבה יותר מזה.
חודשיים מאחורינו, ועוד דרך לפנינו. אני לא יודעת אם היו לעם ישראל אי פעם בהיסטוריה חודשיים שבהם היינו כל כך גאים, וכל כך כאובים, וכל כך מתמסרים ונחושים ושבורים וגיבורים גם יחד. והכול בעצימות גבוהה. טוב, אולי בימי המכבים. בזמן הזה כימים ההם.
***