בימים טרופים אלה, מאז שמחת תורה ועד היום, עם ישראל כולו שרוי במלחמה נגד חיות הטרף ותומכיהם מעזה בדרום, ועם גרורותיה של איראן – חיזבאללה בלבנון, ומסוריה, והחותים בתימן.
מספר הקרבנות הגבוה, כואב ושובר את הלבבות. כל נפש, כל חייל, כל אזרח הם עולם ומלואו. ובמיוחד גדול הכאב על חלקם הגבוה יחסית של בני הציונות הדתית מבין הנופלים.
גילויי הגבורה, והאחדות שפרצו בעם מתחילת הקרבות, חושפים בפנינו את פניו האמיתיות של עמנו. עם שרגשי האחווה, הסולידריות ואחדות מוטמעים בו ביסוד קיומו, ואין לזה אח ורע בשום אומה שבעולם – מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
לפני כשבועיים, נפגשנו – הרב איתן אייזמן, ח"כ מתן כהנא ואני, ביציאה מניחום אבלים של אחד הנופלים, ודיברנו מעט על המצב. ח"כ מתן הציע ליזום מפגש עם "אחים לנשק", ואמרנו לו שנראה לנו נכון לעת כזו.
הסכמה זו אינה כלאחר יד, מתוך רגשי אחריות, וכדי להבטיח שלאחר שוך הקרבות לא נשוב להתכתשויות על סוגיות שונות שמעסיקות את החברה הישראלית, ומתוך רצון לדון בסוגיות הסבוכות מתוך הקשבה וכבוד הדדיים, נעניתי לקריאה להשתתף במפגש עם קבוצת 'אחים לנשק', כדי לסלול דרך ליצירת אימון הדדי, ובניית מערכת של הקשבה, ודיון מכבד בסוגיות העומדות על הפרק.
אכן, המפגש התרחש באווירה נעימה, והונחו בו יסודות לשיח מכבד. שיח מכבד, הוא שיח שבו כל אחד מהצדדים עמל כדי להבין את עמדות הצד האחר, חששותיו ופחדיו, ומתוך כך לקיים דיון יסודי, כדי לנסות לגשר על הפערים.
איני משלה את עצמי, יש בינינו נקודות מחלוקת עמוקות בסוגיות רבות.
אבל, לא נוכל לסלוח לעצמנו, אם לא נעשה ככל שיש לאל ידינו, כדי שלא להיגרר לפולמוסים, לקיטוב ולהפגנות שקדמו לשמחת תורה. חוששני, שחלק מהדמויות הפוליטיות ומגורמי המחאה כאחד, מתחילים לחזור לשם.
אחדד! אסור לנו לאפשר לגורמים אלה, גם אם הם מתוך מחננו, להחזיר את השיח למחוזות הקיטוב שכבר היינו בהם.
לפיכך, חובה עלינו לסלול דרך אמיצה ומלכדת בכל דרך אפשרית כדי ליצור שיח ולשמר את האחווה והאחדות שאנו רואים אצל חיילנו בחזית ובעורף, תוך ניהול דיון בשאלת עתידה וזהותה של המדינה.