סבתא שלי, סבתא יפה, התחבאה מהנאצים עם שני ילדים קטנים בבונקר בברטיסלבה (פרשבורג) ממוצאי יום כיפור תש"ד ועד שביעי של פסח תש"ה.
אחרי שיצאה מהבונקר, חייל רוסי עם אקדח שלוף חטף ממנה את התינוקת שלה, והיא רדפה אחריו וחילצה את התינוקת מידיו. למרות זאת, ואולי בגלל כל זאת, סבתא יפה הייתה אישה חפצת חיים ושמחה. אנחנו הנכדים חווינו את זה בכל ביקור אצלה. כאשר התחלנו לספר מה חדש אצלנו, ובכלל זה קיטורים ותלונות, סבתא אמרה: "ספרו לי משהו יפה".
מכאן לימינו, ימי המלחמה. כל בר דעת מבין שהאחדות בעם היא תנאי בל יעבור לניצחון במלחמה. ואכן בשבועות הראשונים הלם הטבח של שמחת תורה כיבה את אש השנאה והפלגנות, והאחדות שלטה בכיפה. אולם ככל שימי המלחמה מתמשכים חוזרת אש השנאה ללחך בשולי המחנות. כיצד עלינו להתמודד עם ניסיונות מסוכנים אלה להדליק מחדש את המחלוקת?
כלל ברור הוא: לא מכבים אש בעזרת עוד אש, ובהקשר הציבורי לא מכבים את אש המחלוקת בעזרת התקפות נגד. את אש המחלוקת מכבים על ידי חיזוק השלום והאחדות בקרב רוב האומה החפץ בכך.
אומנם יש פיתוי עצום להגיב ולתקוף בחזרה – להראות להם שלא נשתוק, אבל התנהלות כזאת משחקת לידי הפלגנים, שהרי לתגובה תבוא עוד תגובה מהצד השני. מן הסתם המגיבים "שלנו" ייכשלו בלשונם ויפגעו בצד השני במי שרצו באחדות, וכעת גם הם יהיו חייבים להגיב, שהרי אי אפשר לשתוק. אם כך נעשה נמצא את עצמנו עמוק במחלוקת של ימי טרום המלחמה, בזמן שאנו נלחמים על קיומנו.
ואם נשאל: אז מה כן? נשתוק לחרפות, להדרה ולעלילות? התשובה לכך היא שהדרך העיקרית להילחם בפלגנות היא על ידי חיזוק הברית עם תומכי האחדות והנכחה של הברית במרחב הציבורי. זו בחירה שלנו האם לעסוק בעלילה שהעוטף הופקר בגלל העברת חיילים לחווארה, או שמא בהכרזה של השר בני גנץ שאין דבר כזה "אלימות המתנחלים". שני הדברים נאמרו, אבל עלינו להבין שכאשר אנו רק תוקפים בחזרה את המעלילים אנחנו מעצימים אותם, ולעומת זאת כאשר אנחנו מתעלמים מדברי השר גנץ אנחנו מקטינים אותם. זה בידינו.
דוגמה נוספת היא השלט המחפיר על בזיזת הקופה הציבורית באיילון. אבל גם שם, מה אמיתי יותר: השלט השקרי והמסית, או התגובה של דפנה ליאל מערוץ 12 שמחתה בתוקף על פרסומו? גם כאן הבחירה בידינו.
דוגמה אחרונה ומקוממת במיוחד: פרופ' ידידיה שטרן, לשעבר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרסם מאמר באתר ynet ובו שלל את הקריאה לעסקת חטופים של "כולם תמורת כולם". בתגובה, אישיות ציבורית מסוימת בחרה להשתלח בו בתקשורת, על כך שהוא בפרט והמכון הישראלי לדמוקרטיה בכלל אשמים ביצירת אווירה התומכת בעסקה מופקרת של "כולם תמורת כולם". במקום לשבח את פרופ' שטרן, שניצל את מעמדו כדי להתנגד לעסקה שכזו באתר בולט המזוהה עם השמאל, תוקפים אותו.
ראוי לציון בהקשר זה ידידיה מאיר שטרח לשבח את פרופ' שטרן. ידידיה מאיר הבין שמיקוד תשומת הלב במתונים ובאחראיים של המחנה היריב חשוב לגיבוש האחדות סביב ההתנגדות ל"כולם תמורת כולם". חשוב להדגיש שאין כוונתי שיש להתעלם מאמירות זדוניות, אלא שהדרך העיקרית לנטרל אותן איננה בהתקפות נגד חריפות אלא דווקא בחיזוק הכוחות המתונים המתנגדים לאמירות החמורות.
ככלל, הנטייה להתמקד בקיצוניים של המחנה היריב הפכה להיות מדיניות מובילה במחנה המסורתי בכלל ובציונות הדתית בפרט. ייתכן שהסיבה לכך היא התחושה שסבלנו מעודף של תמימות שאיפשר ליריבנו הפוליטיים, האידאולוגיים והרוחניים לשחק בנו. אכן, לתמימות אין מקום במרחב הפוליטי והציבורי, אולם מתברר שהחלפנו את התמימות הילדותית באגרסיביות ילדותית לא פחות. המרנו את ההתמסרות התמימה שלנו בתוקפנות, ובהקדשת חיינו למאבק בכוחות האופל המאיימים לכלותנו.
שכחנו את דברי הרואה הגדול, מרן הראי"ה קוק: "הקדושה העליונה היא מלאה אהבה, חסד וסבלנות, מרוב יפעת שלמותה. השנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ד', ודעיכת אור הקודש" (אורות הקודש ג' ג, ד). אגב כך, כהו עינינו מלראות את כל הטוב והאור של האומה שלנו. החמצנו את הכוחות הגדולים, החיוביים והמתונים, בזמן מאבקנו במיעוט הקיצוני. מעט מן החושך הסתיר מאיתנו הרבה מן האור. בתגובה, המתונים של המחנה היריב החלו לראות בנו מיעוט קיצוני ושוחר מדון, ומשם הדרך לקרע חברתי הייתה קצרה.
כעת, לאחר המכה הנוראה שניחתה עלינו בשמחת תורה, ולאחר שראינו שאכן עם אחד אנחנו, אשר רובו הגדול מאוחד ובעל זהות יהודית עמוקה, עלינו לחזק את הברית עם המתונים ולא לשחק שוב לידי הקיצוניים. עלינו לפעול נגד הרוע בחוכמה ובסבלנות, עלינו להשתחרר מהתמימות הילדותיות ולהמיר אותה בתמימות בוגרת, שיודעת לזהות את הטוב ולהתמודד עם הרע. עלינו לדרוש מכלי התקשורת של המחנה המסורתי לתת במה בעיקר למאחד ולא למפלג, למתון ולא לקיצוני. לצמצם את המקום שניתן לסיפור המכוער והמקומם. לספר לנו משהו יפה.
***