עידן קוולר לא יכול היה "לשאת את זה יותר", כפי שהגדיר זאת בשידור. כשהאב השכול יצחק בונצל, אביו של סמל ראשון עמית בונצל הי"ד שנפל בשבוע שעבר בלחימה בעזה, פתח במונולוג קצר שמותח ביקורת חריפה על עבודתם המרעילה של אמצעי התקשורת בעיצומה של המלחמה, חש מגיש יומן הצהריים בגלי צה"ל שזה מעבר למה שאוזניו יכולות לשאת.
בריאיון שהתקיים בתחנה הצבאית ביום ראשון, בעיצומם של ימי השבעה על בנו, חזר בונצל בסוף הדברים על המסר שמהווה מבחינתו מעין שליחות לאומית מאז נפילת הבן. המאבק באמצעי התקשורת, שלדבריו מסכסכים ומחלישים את החברה הישראלית בשידורים אינסופיים מלאי דברי בלע קיומי בעיניו כל כך, עד שאפילו דקות יקרות מתוך הזמן המקודש של ההספד מעל קבר בנו הוקדשו לנושא הזה.
"בעודנו שולחים את ילדינו למות בעזה, יושבים באולפני הטלוויזיה ערב ערב, מטנפים בלי הפסקה על המדינה, על הצבא, הביטחון, הממשלה ועל ראש הממשלה", אמר בהספד, "אני אומר לכם קהל קדוש, אם חפצי חיים אנחנו ואם אתם רוצים שיהיה לנו עתיד במדינה שלנו, תפסיקו לצרוך את הרעל הזה שיש בערוצי הטלוויזיה. הם שוטפים לנו את המוח, הם גורמים לשנאה אחד עם השני. אם החמאס לא יחסל אותנו, אנחנו נחסל אחד את השני רק בגלל שטיפת המוח ערב ערב באולפנים, בזמן שהחיילים שלנו מוסרים את נפשם".
גם לי קשה
בונצל חזר על הדברים גם בראיונות נוספים, תוך כדי ימי השבעה על בנו, כשהוא חוזר ומבקש מאזרחי ישראל להתנתק מאמצעי התקשורת. גם אותו ריאיון בגלי צה"ל הסתיים בקריאה דומה: "אני מבקש מהעם, כבו את הטלוויזיה, אל תיתנו לרעל להיכנס לכם לאוזניים". בונצל גם מתח ביקורת על הפרשנים מטעם: "מביאים לנו אלופים מלפני מאתיים שנה, הם לא יודעים כלום, הם יושבים, לא מכירים את התוכניות, מטפטפים רעל ורעל, מעלים את מחיר השבויים בלי לשים לב". הוא עוד הספיק לקרוא: "אנחנו העם ננצח אתכם התקשורת, נכבה את הטלוויזיה".
בנקודה הזאת עצר אותו השדרן עידן קוולר, שהביקורת על התנהלותם של אנשי התקשורת, והוא בתוכם, לא נעמה לאוזניו: "אני אעצור אותך כי אתה לא מפסיק, אתה פוגע בי ובמקום העבודה שלי, נגמר. אני לא יכול לשאת את זה, אני משתתף בצערך העמוק, אני לא יכול לשאת את זה יותר". ובמילים אלו הוריד אותו מהשידור. הוא ציין את עבודתם הקשה והמסורה של צוותי התקשורת השונים להביא מידע לאזרחים, גם תחת אש, וסיכם: "באיזשהו שלב יש גבול, גם אני בן אדם וגם לי קשה", נימק את החלטתו לקטוע את דברי האב השכול.
סופו של הסיפור, יש לומר, היה טוב מהצפוי. הפעם התעשתו בהנהלת גלי צה"ל ומיהרו לנקוט סנקציות כלפי השדרן הסורר, שלדבריהם לעת עתה לא יגיש תוכניות אקטואליה ולא יחליף מגישי יומנים. בנוסף לכך הזדרזו ממלא מקום מפקד התחנה דני זקן וקוולר עצמו להגיע יחד לניחום אבלים בבית משפחת בונצל, שהיווה גם מעין שיחת פיוס. קוולר התנצל בפני האב, שחיבק אותו ואמר כי אין בליבו עליו. גם מפקדו דני זקן שמע את דבריו של בונצל לגבי הכיוון הרצוי של השידורים והבטיח להשתדל ליישמם.
אולם למרות הסוף הנעים של הסיפור הזה, תגובתו הספונטנית וחסרת הרגישות של קוולר הייתה רק מראה לצביעותה של התקשורת הישראלית כולה. זו שבשם חופש הביטוי מוכנה להכיל גם דעות רדיקליות, עד שמדובר בביקורת שמכוונת ישירות כלפיה. זו שנותנת במה למתקפות חריפות נגד כל מי שהיא חפצה בסיכולו, אבל "לא יכולה לשאת" את קול העם, גם בעיצומו של שכול, שמודיע מעל גלי האתר שנקעה נפשו ממנה.
ויותר מזה: האם השכול הוא קונצנזוס, כפי שנוהגים לומר פעמים רבות באותם אמצעי תקשורת, או שגם לקונצנזוס הזה יש גבולות פוליטיים מסומנים מראש? כך למשל, מעניין לבדוק האם קוולר וחבריו היו יכולים לשאת את דבריו החריפים של אב שכול אחר, הסופר דויד גרוסמן, שמאז שבנו אורי נפל במלחמת לבנון השנייה המשיך ביתר שאת להביע את עמדותיו הרדיקליות. גרוסמן, חבר הוועדה הציבורית של ארגון השמאל הקיצוני 'בצלם', נשא נאום מכונן בעצרת לזכר יצחק רבין, חודשים ספורים לאחר ששכל את בנו בלבנון. בנאומו תקף בחריפות את ההנהגה הכושלת בישראל, לדבריו, ובעיקר קרא לקדם את פתרון המדינה הפלשתינית. בנאום שנשא בטקס הזיכרון של פורום משפחות שכולות ישראלי-פלשתיני, כינה גרוסמן את ישראל מדינת אפרטהייד וקבע כי ככזו היא אינה יכולה להיות בית בעבורו. אבל גרוסמן מעולם לא היה אב שכול שהושתק, אדרבה – הוא זכה לחיבוק ציבורי ומעמדו תמיד היה במקום של כבוד, על אף שעמדותיו צרמו למחנה רחב מאוד בישראל.
בשם קידוש השכול הרשו לעצמן ביום הזיכרון האחרון משפחות שכולות לחצות את גבול הטעם הטוב, ולהשתמש אפילו בטקסי הזיכרון הממלכתיים לקידום האג'נדה נגד הרפורמה המשפטית. כזכור, בכמה בתי עלמין היו משפחות שכולות שסירבו לאפשר לשרי הממשלה הנוכחית לנאום, וחלקם אף גורשו מהמקום או שדבריהם נקטעו בקריאות "בושה". המשפחות השכולות מהעבר השני של המתרס הפוליטי רק מחו דמעה וביקשו לא לחלל את היום, אבל משפחת השכול מצד שמאל של המפה זכתה - למרות הכאב - לחופש ביטוי מוחלט.
הורי החטופים מושתקים
תהליך פוליטיזציה דומה של הקונצנזוס מתרחש גם כלפי משפחות החטופים. נועם שליט ז"ל, אביו של החייל החטוף גלעד שליט, יכול היה לקדם את הקמפיין לשחרור בנו עם חיבוק תקשורתי חם ובלי שמץ ביקורת על דרישותיו, שכללו עסקה עם מחיר דמים ידוע מראש. לעומת זאת, חלק מהורי החטופים בסבב הנוכחי זוכים ליחס אחר לחלוטין. כך למשל אליהו ליבמן, אביו של החטוף אליקים ליבמן וממובילי פורום תקווה, שעמדותיו הפרו-לאומיות והעוצמתיות לא נעימות לאוזני שדרני התעמולה.
"אתה מקריב את הבן שלך בעמדה הזו, אתה מודע לזה?" תקף אותו העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר מיקי רוזנטל באולפן ערוץ 13, בשאלה פוגענית ללא שמץ התחשבות ורגישות. הורים נוספים חווים גם הם חבטות מילוליות כואבות, כשהם מסרבים ליישר קו עם עמדתו השנויה במחלוקת של מטה משפחות החטופים. העדויות שהחלו לצאת מחדרי הפגישות של המטה עם חברי הממשלה, כמו זו של האם איריס חיים, לימדו על התנהלות אלימה ממש כלפי הורים שביקשו לדרוש דרישות שאינן רק עסקת "כולם תמורת כולם".
בחינת מאקרו של הדברים מגלה שמדובר בקמפיין רחב ומאורגן, שההורים שנפגעו הם רק חלק מיעדיו. שלטי הענק של "קואליציית המשתמטים", שמגדירים את רוב עם ישראל – זה שבחר בממשלה הנוכחית – כמשתמטים, משקר בעזות מצח מול רבבות הלוחמים שמוסרים את נפשם בחזית, וכל חטאם הוא ששלשלו את הפתק הלא נכון בקלפי מבחינת אנשי כוח קפלן. זה ממשיך בקמפיין השנאה "אלימות המתנחלים", זה שבעיצומה של מלחמה עם חמאס, שמאיים לא פחות גם ביהודה ושומרון בסיועה הגלוי של הרשות הפלשתינית, מתיר את דמם של המתיישבים באזורים אלו, כולל החרמת כלי נשק ומעצרים. וכאמור, הצלע הנוספת היא אותן משפחות שמסרבות ליישר קו עם המטה של רונן צור ודורשות שפיות ביטחונית גם בדיון על השבת יקיריהן. את כל אלה, כמובן, מתדלקת התקשורת סביב השעון, כפי שתיאר האב השכול בונצל בדיוק רב. ואולי דווקא בזכות הורים אמיצים כמו בונצל ואחרים, שאינם חוששים לאתגר את מונופול התקשורת האדיר, ינצח עם ישראל הפעם במערכה שבמובנים רבים קיומית יותר אפילו מזו שמתנהלת מול חמאס.
לתגובות:[email protected]
***