א. שמואל בקוראי שמו
כתגובה לסיפור שכתבתי כאן בשבוע שעבר, על חיזוק הרבי לשני צעירים בלונדון איך להשקיע בעבור מסגרות לימודים לצעירים יהודים ולהציל את נפשם - שלח אליי ידידי הסופר הרב אשר קליין סיפור זה:
"הייתי החודש בלונדון לחתונה אצל אחי. בטיסה הלוך היה לי סיפור מעניין, המראה את כוחו של שליח הרבי, כיצד הצליח להציל דור שלם: לידי ישב אדם מבוגר, שהמראה החיצוני שלו לא אמר כלום אם הוא יהודי או לאו. התפתחה בינינו שיחה והוא סיפר כי לפני שנה וחצי עלה לארץ ישראל.
כשהתעניינתי אצלו על הסיבה שבגינה עלה לארץ ישראל, הוא הצליח לרגש אותי בסיפור מפעים המלמד אותנו על כוחה של נשמה יהודית. הוא מוציא מכיסו תמונה משפחתית, מציג לי את התמונה בגאווה, וכשחש את ההלם שעל פניי, כמי שאינו מבין מה הקשר בינו לבין המשפחה החרדית הנפלאה הזו, הוא אומר בהתרגשות: "כן, כן, זה הבן שלי, ואלו הם נכדיי".
וזה מה שמספר האיש: התגוררנו באחת מהשכונות הלא-יהודיות בלונדון. הרווחתי יפה ולבן היחיד לא היה חסר מאומה. אך בכל זאת ביקשתי לתת לילד לטעום משהו יהודי. וכיוון שלא-הרחק מביתי היה בית הכנסת, ביקרתי בו עם בני מדי פעם בשבתות, בעיקר בכדי שלא ישכח כי הוא יהודי.
כשלא כמצופה, הילד הקטן הפתיע, וביקש לדעת יותר על היהודים ועל היהדות. באותם ימים היה מגיע לבית הכנסת אחד מוותיקי שליחי חב"ד בלונדון, הרב שמואל לו, שנתן לילד תשומת לב חמה. כשהגיע לגיל המצוות דאג לעשות לו בר מצווה יהודית, וכמובן להניח תפילין וכל מה שנער יהודי בגילו עושה. אנחנו לא התנגדנו, ובשלב מסוים די נהנינו מכך שהילד לא יגדל כמו שאר בני גילו ללא זהות וללא עבר. אך הודענו לילד חד-משמעית, כי למרות שהוא החל ללמוד תורה ויהדות, הרי שלאחר בית ספר היסודי הוא הולך ללמוד באוניברסיטה בכדי לעשות לנו קצת נחת...
אך הניצוץ היהודי המשיך לבעור בו, וכשהגיע הזמן להירשם לאוניברסיטה ביקש בננו לנסוע ללמוד תורה בירושלים רק לשנה אחת, ולשוב. לאחר הפצרות רבות הסכמנו, שכן מה לא עושים בשביל בן יחיד?! הוא אכן נסע לירושלים, נכנס ללמוד בישיבה על יד הכותל המערבי, וכעבור שנה ביקש רק עוד שנה אחת... וכעבור שנתיים רק עוד שנה אחת וזהו...
אולם לא ויתרנו על האוניברסיטה, ולאחר שלוש שנים הוא שב ללונדון, ונכנס ללימודים מקוצרים באחת מהמוסדות האקדמאיים הנחשבים. הוא התברך בכישרונות טובים, וכעבור שנתיים כבר קיבל תואר, ושב ללמוד בירושלים. בהמשך הקים את ביתו עם משפחה יהודית בלונדון שומרת תורה ומצוות למהדרין, ותקופה קצרה לאחר הנישואין, נסעו להקים את ביתם בארץ ישראל, כשהוא יושב על התורה במשך כל היום, ואני - האב המאושר מסייע לו בכלכלת הבית.
לפני כשנה וחצי החלטנו לעלות לארץ בכדי להיות קרובים יותר ל'נחת' היהודית...
ב. ממזרח שמש עד מבואו
זה קורה כמעט מדי שנה: בשעת צהרי היום של ערב חנוכה, אני מקבל תיעוד של הדלקת נר ראשון של חנוכה במרכז העיר בירוביז'אן. כקודמו בתפקיד ר' אליהו ריס, כך גם זה שבא במקומו ר' אפרים קולפאק, משתף אותי כי אצלם בעיר כבר דולקים נרות החנוכה. כן, זהו המקום הראשון בעולם שפוגש את החג הנפלא בכניסתו.
ידיד מישראל שלח אליי באותו יום ד"ש מאוסטרליה, והוא טוען: "אצלנו מדליקים ראשונים בעולם".
בדקתי וחישבתי, שאומנם באוסטרליה השעה מקדימה את בירוביז'אן, אך שקיעת החמה שם מאוחרת יותר, כך יוצא אפוא שרוסיה מצדה המזרחי, מובילה את ההדלקה הראשונה בעולם - והיא זאת הפותחת את החג בנר הראשון.
ואם כבר נכנסתי לחשבון 'מי ראשון' בעולם, אתמול המשכתי לחשוב: 'מי האחרון' כאן ברוסיה, המכילה כעשרה אזורים של שעות שונות? והתברר לי - בתקווה שאף אחד לא יסתור את דבריי וימצא שאני טועה - שזה לכאורה במערב רוסיה - והיום 'זאת חנוכה', מובילה את ההדלקה האחרונה עם הנר השמיני - מחוז 'קלינינגרד' שבמערב רוסיה על גבול פולין. בני ומשפחתו היקרה שיחיו - שלוחי הרבי בקלינינגרד ושאר בני הקהילה שם - הם כנראה האחרונים ברוסיה שזוכים להיות עוד עם החג...
בשיחה אקראית השבוע עם הרב קולפאק, הוא מספר לי על הישג מדהים שהצליח לעשות השנה: על הכניסות הראשיות של מבני השלטון ב"בירוביז'ן" - העיר המרכזית של המחוז, נתלו מנורת חנוכה אלקטרוניים מרשימים, ואלו גרמו כמובן לחשיפה של החג למאות-אלפי תושבי המחוז, ובהם יהודים רבים.
חשבתי לעצמי: על פרסומי ניסא כזה, לא חלם סטאלין ימ"ש כאשר הקים את האוטונומיה היהודית המוכרת בשמה "ייִדישע אויטאָנאָמיע געגנט", במזרח הרחוק של רוסיה, על גבולה של סין.
את היוזמה הוביל כאמור רב העיר השליח ר' אפרים קולפק, העומד בקשר חם עם ראשי השלטון, ובהזדמנויות רבות הם מביעים את הערכתם כלפי פעילות הקהילה היהודית המפוארת בעיר.
ג. עם ואור הנצח
שלשום פגשתי את ר' אריאל טריגר, שהגיע מ'וולשקי' לביקור קצר במוסקבה במסגרת פעילותו הציבורית. הוא שיתף אותי על הקהילה היהודית שלו בעירו, ואני סיפרתי על ביקורי בית מדי יום בחנוכה, כחלק מפעילות החג במרכז החסד היהודי. תוך כדי שיחה הוא מספר לי על היכרות שלו עם 'נאום איכיליביץ קליימן' (נחום בן יחיאל קליימן) - איש תרבות ואומן נחשב ברוסיה, שלפני מספר ימים חגג את יום הולדתו ה-86.
"אולי ניסע אליו ונביא לו נרות חנוכה"? אני מציע לו. מספר שעות אחר-כך, כבר היינו בדרך אליו, עם ערכת חנוכה, סופגניות ועוד.
וככל שאנו מתקרבים עם רכבי לעבר היעד במרכז של מרכז העיר, אני מבין את חשיבות מקום מגוריו המעיד על מעמדו.
הוא חיכה לנו בפתח הבניין, כשהוא נרגש כולו, והזמין אותנו אל דירתו העמוסה ספרים רבים.
"הדלקתי הערב כבר את נרות החנוכה", הוא מפתיע אותנו, אך שמח לקבל מנורה, שעליה ידליק למחרת את הנרות, במקום להניחה על מגש פשוט.
"מה אתה זוכר מחנוכה?" אני שואל אותו. הוא מחייך, מקמט מעט את מצחו הגבוה ומפליג בזכרונות: "עם סיום מלחמת העולם השנייה חזרנו לקישינב. הייתי אז בן תשע. ביתם בן שני החדרים של הוריי נהרס בהפצצה, והם הצליחו לשחזר רק חלק קטן ממנו. ההורים גרו באחד החדרים עם אחי הצעיר, ואני גרתי בחדר השני שבו היה שולחן אוכל, עליו הודלקה מנורת חנוכה בלי שמישהו ישים לב. לאחר שגורשנו לסיביר לעבודות כפייה, כבר לא הדלקנו שם את נרות החנוכה".
וכאשר זרם זכרונות ההיסטוריה נפתח, ובאווירת החג הנפלא הוא מספר אפיזודה קצרה, שבהמשך נזכרתי והבנתי שאפשר הרבה להתעמק בה וללמוד ממנה דרך בעבודת השם: "לאחר מסע מפרך ביותר הגענו לסיביר הרחוקה, והמפקד שקיבל את פנינו הזהיר אותנו שאין מה לנסות לברוח, שכן כל האזור מסביב הינו קילומטרים ענקיים של שלג. 'כאן תחיו לנצח' רעם בקולו וכולנו פרצנו בבכי קשה. לידינו הייתה אשה שצחקה, כאילו שמעה כעת בדיחה יפה. לאחר שהמפקד עזב שאלו אותה הוריי על-שום-מה הצחוק? והיא ענתה תשובה מדהימה: אם הוא היה אומר לנו 'אתם פה כל החיים' גם אני הייתי פורצת בבכי, אכן, הם מסוגלים בכל רגע לקפח את חיינו ללא דין ודיין. אך כשהוא אמר שאנו פה 'לנצח', צחקתי, כי השלטון הזה לא יהיה פה לנצח. אין אפשרות כזו"!
היום - יום השמיני של חנוכה, קראנו בתורה על חנוכת המזבח שנערכה בסיום הקמת המשכן ועל-כך, נקרא יום זה בשם: "זאת חנוכה".
את הקורבנות על המזבח הקריבו נשיאי השבטים, ומספר המדרש שאהרן הכהן אמר: "אוי לי, שמא בשבילי אינו מקובל שבט לוי"? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר: דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך. (כי) הקורבנות, כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין. אבל הנרות, לעולם (קיימים), אל מול פני המנורה".
וכבר הקשה הרמב"ן: "דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות"? ומתרץ: "לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו".
אך עדיין קשה: הרי בפועל נרות חנוכה מדליקים רק שמונה ימים, מה עם כן הכוונה במילים שאמר הקב"ה "אבל הנרות לעולם"?
אלא שאכן היום מסיימים להדליק נר שמיני גשמי, אבל הנר הבוער אצל כל יהודי הוא לעולם, הוא לנצח, הוא בוער ללא הפסק. וכשנרצה באמת לבדוק זאת, צריכים לראות כמו בנר רגיל. כל זמן שהוא מאיר את הסביבה ואפשר להדליק ממנו נר אחר - סימן שהוא בוער. כך גם כל נשמה, המאירה ומחזקת את הסביבה - זה אור חי, אמיתי, לנצח!
תמונת השבוע שלי: נרות לזכות האחיין החטוף
סשה טרופנוב וספיר כהן, זוג צעיר הגיע להיות בשמחת תורה עם הוריו של סאשה בקיבוץ ניר עוז. ואז נחת האסון על המשפחה: בני הזוג, האם לנה והסבתא אירנה נחטפו לרצועת עזה. האב ויטלי, אביו של סאשה, נרצח במתקפה האכזרית של מחבלי חמאס. ויטלי ולנה, בני 50, עלו מרוסיה לפני 25 שנה עם סאשה. הם בחרו לגור בקיבוץ בעוטף. לפני חמש שנים הצטרפה למשפחה גם הסבתא אירנה - אמו של ויטלי.
לפני כשלושה שבועות הכרתי את הדוד, אחיה של אירינה - מיכאל ליזרוביץ, כאשר הגיע לפגוש את הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, בפגישה עם משפחות חטופים שיש להם אזרחות רוסית. מספר ימים אחר-כך, שוחררו בנס האחות והבת.
השבוע ביום ראשון, הגעתי לביתו יחד עם משפחתי לכבוד חג החנוכה. ביתו הממוקם בשכונה מרוחקת קצת מהעיר, הואר לראשונה בנרות חנוכה.
"שוחחתי מספר פעמים עם אחותי מאז שהיא שוחררה, היא בעיקר שותקת. קשה לה לדבר. הצעתי לה לבוא לכאן להירגע ממה שעברה בשבי החמאס, אבל היא אומרת שבלי הנכד היא לא עוזבת את המקום", הוא משתף אותנו כשדוק של עצב נשמע בקולו.
נשאנו יחד תפילה לשחרור האחיין, יחד עם שאר החטופים, וככל שהנרות לידנו מתקטנות מגובהם, כך לבו נפתח יותר. "אני זוכר את תפילות השבת בבית סבי שהיה רב בעיר בליצ'רקוב, כשאסרו עליי להיכנס שמא איחשף לאנשים שהיו מגיעים בהיחבא לתפילות".
לייזרוביץ שירת בחיל האוויר הסובייטי, וזכה לאותות תהילה רבים. במשך 10 שנים הוא שירת בבסיס הנודע בייקונור - משם משגרים כבר ששים שנה חלליות למרחבי היקום. מהבסיס בייקונור זינק גם האסטרונאוט הראשון בתולדות האנושות, גאגארין.
לאחר שהנרות כמעט כבו, וקמנו ללכת הוא ניגש לארון הבגדים, מראה חליפה יוקרתית עמוסה במדליות המעידות על הישגים שונים בתחום שירותו בשיגורים לחלל.
בהתרגשות הוא מוריד מהמדף קסקט ומגיש לבן שלי למזכרת. עם כובע זה הוא שירת שנים רבות, שמו חתום בתוך בטנת הכובע השמור היטב.
"קח זאת, בהערכה להוריך שהצליחו הערב להלביש לי לראשונה בחיי כיפה", הוא אומר, תוך כדי לחיצת יד חמה ולבבית.