אין מי שליבו לא נמצא עם משפחות החטופים, אותן משפחות אומללות שדעתן נטרפת מדאגה לגורל יקיריהן בשבי מפלצות החמאס.
נדמה לי שהמשפט הזה מתייחס לכל אדם ואדם במדינה, מנשיא המדינה ועד אחרון האזרחים הפשוטים, בהנחה שיש מי שעונה להגדרה כזו. הקמפיין שהמשפחות עושות לשיחרור יקיריהם בתקשורת ובקרב מקבלי ההחלטות הוא התנהגות טבעית ולגיטימית שלהם, למרות הנזק שהוא גורם למדינה ואולי גם לסיכוי לשחרר את החטופים בשלום.
האירוע הטראגי בליל שבת, של הריגת שלושת החטופים בשוגג בידי חיילי צה"ל, אסור שישכיח את האמת: ממשלת ישראל צריכה לעשות כל שביכולתה כדי להחזיר את החטופים הביתה. אני לא חושב שמישהו יכול לחלוק על המשפט הזה. אבל חשוב לדייק: לעשות 'כל שביכולתה', לא 'לעשות הכל'. בטח לא בכל מחיר, בטח לא 'כולם תמורת כולם עכשיו'. ממשלת ישראל מחוייבת לשלומם של כל החטופים – לא רק אלו שנמצאים כעת בידי החמאס, אלא גם אלו שעלולים להיחטף בעתיד בידי החמאס, אם לא נחסל אותו סופית במלחמה הנוכחית. ממשלת ישראל אחראית לחיי כל תושבי עוטף עזה, לא פחות משהיא אחראית לחיי כל אזרחי ישראל – גם אלו שעלולים להירצח בעתיד בידי החמאס, אם הוא לא יחוסל במלחמה הנוכחית.
זו אכן דילמה קורעת לב. למשפחות החטופים, שהחליטו על 'החרפת הצעדים', מותר להתעלם מהדילמה הזו. מנהיגי ישראל, בניגוד להם, חייבים לקבל את ההחלטות הנכונות לא לשבועיים הקרובים, אלא לשנים רבות קדימה. לחבק בחום את משפחות החטופים, אבל לקבל את ההחלטות בקור הרוח הנדרש.
הנחות שגויות ביחס לנתניהו
מאז פרוץ המלחמה, התקשורת הכללית והשמאל הפוליטי (בעצם זה אותו גוף) מפמפמת לנו שתי הנחות יסוד, שהפכו לאקסיומות: הראשונה - נתניהו חיזק במשך שנים את החמאס באמצעות קניית שקט בכסף והחליש את הרשות הפלשתינית המתוקה והידידותית, רק כדי להימנע מתהליך מדיני שסופו מדינה פלשתינית. השניה - אחרי המלחמה נעמוד בעימות עם מימשל ביידן, כשנתניהו ידחה את דרישתו להעברת השליטה ברצועה לרשות הפלשתינית כחלק מחזון שתי המדינות – והכל בגלל חששותיו מהשותפים הקואליציונים שיפרקו לו את הממשלה.
אז ברשותכם – נבדוק את ההיגיון של כל אחת מהנחות היסוד הללו.
דווקא מי שמעוניין למנוע הקמת מדינה פלשתינית, האינטרס שלו הוא לא חיזוק החמאס ו'קניית' שקט - אלא בדיוק ההיפך: להילחם בחמאס ברצועה. להגיב בכוח ובאגרסיביות על כל רקטה, כדי להגיע לעימות כולל, מלחמה כוללת, בדיוק זו שמתנהלת כעת (ושאם היינו יוזמים אותה בעצמנו היינו מצילים 1,200 איש). מלחמה ברצועה היא ההוכחה המושלמת למה שקורה כשיש מדינה פלשתינית עצמאית. הרי ברצועת עזה, מאז ההתנתקות, וביתר שאת מאז החמאס השתלט על הרצועה, קיימת מדינה פלשתינית בפועל. בראשות חמאס אמנם, אבל מדינה פלשתינית בדיוק לפי ההגדרות של מדינה: טריטוריה עצמאית, מימשל עצמי, כוח צבאי עצמאי.
והמשמעות של מדינה פלשתינית היא טרור רקטות בלתי פוסק, בסבבים בלתי פוסקים, עד לאירוע הקשה של שמחת תורה השנה. גם בלי ההתקפה הברוטאלית הזו, כל רקטה ששוגרה מהרצועה הבהירה מה צפוי ליישובי 'עוטף יו"ש' – בעצם כל מדינת ישראל – אחרי שתקום מדינה פלשתינית ביו"ש. מישהו יכול להתחייב שאם תקום חלילה מדינה פלשתינית, החמאס לא ישתלט עליה בדיוק כמו שהשתלט על הרצועה?
כך שאין כל היגיון בטענה שדווקא שקט בחזית הרצועה היא הדרך לטרפד מדינה פלשתינית. ההיפך הוא הנכון.
ומי שטוען שהמדיניות הישראלית נועדה לחזק את החמאס על חשבון הרשות הפלשתינית, מוזמן לגלות לי מה החמאס ברצועה קיבל מאיתנו שהרשות הפלשתינית לא קיבלה? תביאו לי דוגמה אחת. רק אחת.
וכעת לטיעון השני. אחרי המלחמה נעמוד ככל הנראה בעימות עם מימשל ביידן בסוגיה של 'שתי מדינות', כשהממשלה תתנגד לתהליך מדיני שזו תכליתו. אני מוכן לתת לנתניהו את הקרדיט שהתנגדותו לפנטזיית 'חזון שתי המדינות' לא נובעת משיקולים של שרידות קואליציונית, ומה שמניע אותו איננו החשש מפני שותפיו לממשלה, אלא כי הוא באמת מבין, מה שכל בר דעת מבין, שמדינה פלשתינית ביו"ש היא סכנה ביטחונית אמיתית למדינת ישראל – וזה החשש האמיתי שלו. מדינה פלשתינית לא תהיה מדינה ידידותית. היא תהיה מדינת אוייב שתעשה לנו צרות צרורות.
מדינה פלשתינית ביו"ש פירושה מחבלים רצחניים דוהרים בטויוטות ועל אופנועים ברחובות מודיעין, כפר סבא וראש העין, בדיוק כמו שקרה בשדרות, אופקים ובארי. כפר יונה תהיה כמו כפר עזה, וניר אליהו כמו ניר עוז. ואל תגידו שזה לא יקרה: זה בדיוק מה שיקרה. ומי שלא מבין את זה, כמו הנשיא האמריקני ביידן וכמו לא מעט ישראלים שוחרי שלום, לא מבין כלום במציאות המזרח תיכונית.
פורסם לראשונה במדור 'חמוש במקלדת' ב'מצב הרוח'