אגדה פולנית עתיקה מספרת על יהודי קשיש שילדים נהגו לשחק מתחת לחלונו בשעות המנוחה. בהכירו את נפש הילדים, פתח הישיש את החלון וצעק להם "לכו לרחוב השני, מחלקים שם סוכריות בחינם".
עבר זמן מה, והזקן מתעורר מהשנ"צ ושומע קול ילדים רצים, פתח את החלון ותהה לפשר הדבר. "אתה לא יודע?" תהה אחד הילדים, "ברחוב השני מחלקים סוכריות". התעטף הקשיש בחלוק ובמעיל, נעל את נעליו ואץ רץ להשיג כמה סוכריות...
נזכרתי באגדה הזו השבוע, כשניסיתי להבין את הטנטרום שאחז בחלקים גדולים מהשמאל ומהתקשורת בישראל, במסגרת הקמפיין המוזר וחסר היעד תחת הסלוגן של להחזיר את החטופים עכשיו/בכל מחיר/בלי לחשוב פעמיים.
בכנות, וכי יש מישהו שלא מעוניין להחזיר את החטופים? האם מישהו חושב לעצמו שיושבים להם החברים בקבינט המלחמה ואומרים לעצמם 'החטופים? שיישארו שם עוד קצת. למי אכפת'? והרי אפילו היו אלו הפוליטיקאים הציניים והמרושעים ביותר, לבטח היו רוצים לקחת קרדיט על השבתם של עוד ועוד חטופים.
אז למה בכל זאת יש כאן קמפיין שכזה, בעלות עצומה ובהשקעה של אנרגיה והון ומשאבים שיכלו אולי לעזור יותר אילו רק היו מושקעים במקומות הנכונים (רמז: מחוץ למדינת ישראל)?
נכון, קיים גם ההסבר שאני לא רוצה להאמין בו ואני ממש מקווה שהוא שגוי, ולפיו יש מי שהפלת הממשלה חשובה לו יותר מהפלת חמאס, אנשים שבעיניהם האויב הוא נתניהו ולא סינוואר. מבחינתם, שווה לשלם במחיר של כניעה לחמאס ובלבד שהדבר יוביל לסופה של ממשלת הימין. הבה נקווה שגם אם יש כאלו הם מיעוט בטל בשישים.
אבל אז ראיתי קטע קצר של ראיון עם אחד הילדים המשוחררים, ובו הוא קובע נחרצות שלנתניהו "לא אכפת לו", כי "אם היה אכפת לו הוא היה מחזיר", ונראה לי שהבנתי.
הקמפיין של הרל"ביזם שמלווה אותנו כבר שנים, הפך את נתניהו לדמון, אבל דמון חייב להיות בעל יכולת. אי אפשר להפוך מישהו לשטן אם הוא חסר יכולת. כך, בעקיפין, שונאי נתניהו הפכו גם לביביסטים שלא מדעת, אבל ביביסטים בפן היותר רדוד של המילה, כאלו שמאמינים ביכולות - כמעט מיסטיות ועל טבעיות - של ראש הממשלה.
ברור להם שאם נתניהו רוצה - החטופים ישוחררו, זה לא משנה שחמאס לא בעניין ומצרים וקטאר בקושי מצליחות להפעיל לחץ, וביידן ופוטין משחררים חטופים בודדים לסירוגין, כל מה שחסר כאן זה רצון של נתניהו. קצת רצון והוקוס פוקוס.
במחשבה נוספת, זה מסביר הרבה. קחו למשל את שאלת האחריות (והאשמה) לטבח שמחת תורה. ברור לכולם שהכשלים - במודיעין, בהתראה, בתגובה - הם כשלים צה"ליים למהדרין. אולי יש גם כשל מדיני של ראש הממשלה, אבל זה בוודאי כשל פחות בחומרתו ביחס לכשלים האינסופיים של הצבא.
ובכל זאת ראינו את כל המקהלה מתעסקת במשך חודש בשאלת האחריות של נתניהו. כי מבחינתם נתניהו הוא מרלין עדכני, לו רק היה רוצה היה מנופף במקלו וחמאס היה נשאר מורתע ומפוחד, המודיעין היה מתפקד, צה"ל היה מוכן והכל היה מתקתק. אבדה קדברה.