אם מישהו מחפש דוגמא נוספת לאשליה שבשמאל הישראלי אוהבים לטפח, זו אשליית 'היום שאחרי' המלחמה ברצועה.
אחרי קריסת הקלישאות כמו 'שטחים תמורת שלום' (כי עכשיו ברור ששלום עם הפלשתינים כמו שכולם חולמים לא יהיה) ו'ישראל לא תתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית אם לא תקום מדינה פלשתינית' (כשכולם רואים את התוצאות של מדינה פלשתינית שהתקיימה ברצועת עזה) באים גורמים מדיניים, בעיקר מהשמאל, עם רעיון חדש, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב ביידן: למסור את עזה לשליטת הרשות הפלשתינית, אבל כמובן רק אחרי שיתבצעו שינויים מסוימים בהתנהלותה של הרשות. איזה שינויים? למשל שחבורת אבו-מאזן יפסיקו את המהלכים של הרש"פ נגד ישראל בארגונים הבינלאומיים, יפסיקו באופן מוחלט את ההסתה נגד ישראל, יפסיקו את התשלום למחבלים שיושבים בבתי הכלא בישראל וכמובן יטהרו את עצמם מהשחיתות באופן מוחלט. כל הרעיונות הללו נשמעים מבתי המדרש של הגנרלים והפוליטיקאים בשמאל הישראלי.
אחיי הפנטזיונרים האהובים: נא לחזור ולנחות בבקשה על קרקע המציאות. הסיכוי שמה שאתם מייחלים לו, ומייחל לו נשיא ארה"ב, יתממש, שווה לסיכוי שאיראן תודיע על התפרקות מרצון של יכולותיה הגרעיניות, נסראללה יודיע על השמדת כל הרקטות שלו המכוונות לישראל, וכל לוחמי החמאס במנהרות יודיעו שהם מניחים אחר הצהריים את נשקם ומהגרים בהמוניהם לאינדונזיה.
איך אני יודע שזה לא יקרה? כי זה לא קרה לאורך כל 30 שנות הרשות הפלשתינית. כי זו מהות קיומה. מאז כוננה אחרי הסכם אוסלו הרשות הפלשתינית, עוד בימי ערפאת, התקשורת שלה וספרי הלימוד שלה התאפיינו בהסתה נגד ישראל למרות כל הבטחות ראשיה לשנות את תוכן הספרים הללו, מזה 30 שנה הרש"פ מממנת את משפחות המחבלים, ומאז כוננה היא היתה גוף מושחת ומסואב. מי שמאמין שהרשות הזו פתאום תשנה את כל אורחותיה רק כדי לקבל אחריות גם על חבל עזה, פשוט מרחף בחלל החיצון.
טענה נוספת שנשמעת שוב ושוב היא שממשלת ישראל חייבת להחליט כבר עכשיו על עתיד הרצועה, ושהדרישה לכך באה לא רק מהמימשל האמריקני אלא גם מצה"ל, שלא יכול להמשיך בשלבים הבאים של הלחימה בלי שיידע מה האסטרטגיה הכוללת של המדינה כלפי חבל ארץ זה. אני מתקשה להבין את ההיגיון: לצה"ל יש מטרה ברורה מאד – להשמיד את היכולות הצבאיות של החמאס.
המשימה הזו עצמאית דיה בלי קשר לשאלה מי ישלוט ברצועה אחרי שהמשימה תושג. חיסול היכולות הצבאיות של החמאס הוא יעד ברור לכשעצמו: השמדת כל מנהרות החמאס, השמדת כל הרקטות של החמאס, פגיעה בכמה שיותר מחבלי חמאס, וכמובן חיסולם של המנהיגים, סינוואר ושות'. את המטרה הזו, שהשגתה הכרחית ייקח כמה זמן שייקח, צה"ל יכול לבצע, עם כל הקשיים, גם בלי לדעת מה יקרה עם הרצועה למחרת.
לפחות בנקודה אחת יש הסכמה בציבור הישראלי: האחריות הביטחונית הכוללת ברצועת עזה, חייבת להיות ישראלית, ורק ישראלית. שום גורם צבאי חוץ מצה"ל לא יוכל להבטיח את ביטחון ישראל. מה יהיה על הפן האזרחי, איזה גוף אזרחי ישלוט על האוכלוסיה הפלשתינית וכמה משטחי הרצועה יהיו בשליטתו? כיוון שישנם כל כך הרבה סימני שאלה, בלי סימני קריאה, סביב המציאות שתיווצר אחרי המלחמה – כמה אזרחים פלשתינים יישארו בשטח?
מה יהיו גבולות הרצועה? מה יהיה היקף רצועת הביטחון בתוך הרצועה? – תהיה זו שטות מוחלטת לבזבז עכשיו אנרגיות במחשבה מה צריכים כבר עכשיו לעשות במציאות עתידית כל כך מעורפלת וחסרת יציבות. קודם ננצח – אח"כ כבר נדע מה לעשות.