חברי כיתת הכוננות של סעד
חברי כיתת הכוננות של סעדצילום: בשבע

דודו סעדה מארח את אריאל סאסי, טל בליה ואביגד טובים, חברי כיתת הכוננות של קיבוץ סעד, שהגנו על שער הכניסה לקיבוץ והצליחו למנוע מהמחבלים להיכנס.

טל בליה הוא מפקד כיתת הכוננות של קיבוץ סעד וגם אח שכול. אריאל בליה הי"ד הוא אחיו שנרצח באופקים, כשהבריח עשרה מבני משפחתו מחלון הגג בבית, ונורה כשניסה לצאת אחריהם. בן 28 היה במותו: "אריאל אחי הצעיר היה בחור שמח, אנרגטי ומאוד משפחתי. גר בסמיכות לאימי ועם האזעקה הראשונה הלך אליה עם משפחתו כדי להיות יחד. אח נוסף התארח אצל אמא. כשהתחילו לשמוע יריות אריאל אומר לכולם לעלות לקומה השנייה של הבית כדי להיות מוגנים מכדורים טועים. אריאל ואחי גיא לא חמושים. הם מזהים מחזית הבית דמויות מתקרבות שנראות כחיילים, אבל רואים שוטר שנורה על ידם והם מבינים שהם מחבלים מחופשים.

המחבלים מגיעים לדלת הבית, צועקים, מתחילים לדפוק על הדלת הנעולה, פורצים לבית מהחלון בסלון. אין ממ"ד בבית. אריאל מסמן לאשתו, זורק מבט לכיוון החלון, וכולם מתחילים לצאת מהחלון אל עבר הגג של הבית הסמוך. אמא קצת מתקשה ואריאל עוזר לה. אמא רואה מולה מחבל אבל ממשיכה לצאת, אריאל יוצא אחרון ואז נורה, נהרג במקום".

אחיו של אריאל סאסי, הרב חיים סאסי - חובש 'איחוד הצלה' תושב שדרות, נפצע קשה כשניסה לתת טיפול רפואי לשוטר שנפצע: "הרב חיים קיבל מוקדם בבוקר קריאה ועולה על האופנוע של איחוד הצלה ויוצא למרכז העיר שדרות. הוא רואה מולו מחבל, יורה בו ומדווח בקשר: 'חבר'ה, המחבל חוסל. האירוע נגמר...' מנהל הסניף עונה לו - 'איזה אירוע נגמר?! יש ג'יפ של מחבלים שיורה עליי מאחוריי...'

אני התארחתי בחג באור עקיבא, עם הקריאה הראשונה ירדתי דרומה. עשיתי עיקוף גדול בנסיעה דרך אופקים כי שמעתי על מארבים בכבישים. אני מקבל טלפון מחברי מפקד כיתת הכוננות בכפר עזה שנפצע, מבקש חילוץ. אני מתקשר ומבקש סיוע והמוקדנית אומרת לי שהיא לא יכולה לעזור. אני לרגע נדרך, כועס - יש מחבלים, יש פצוע, זקוקים לעזרה! והיא לוחשת לי - 'יש לנו מחבלים מאחורי הדלת. חמ"ל נפל'.

אנחנו מתחילים להבין את גודל האירוע, מבינים שזה כמו מפלצת שהולכת וגדילה, מקבלים דיווחים וקריאות מכל האזור. מקפיצים את כל כיתת הכוננות, מחלקים ביננו פריסה, מתחמשים ומוכנים להיתקלויות. מגיע אלינו רכב עם פצוע ירי מכיוון מפלסים, מספר על מחבלים, אנחנו חוסמים את הכביש בחוץ כדי שמי שמגיע מכיוון נחל עוז לא ימשיך לכיוון שדרות ויכנס למארב.

ניצולי המסיבה ברעים שהצליחו להיחלץ ולצאת בשלום מכביש 232 מגיעים אלינו, חלקם פצועים, מבולבלים, היסטריים, ראו את המוות בעיניים: "הגיעו בין 150-200 איש, היינו צריכים לשכנע אותם שהגיעו למקום מוגן. פיזרנו אותם בין בתי הקיבוץ. הגיעו אלינו הביתה כ-15 צעירים וישר פתחו מגירות וחיפשו סכינים להתחמש".

"המפגש הראשון שלנו עם מחבלים בסמיכות לקיבוץ היה בסביבות השעה 10:30, באזור הדרומי, מכיוון עלומים, היתה שם כמות גדולה מאוד של מחבלים, ואז פתאום הגיע טנק בודד שהגיע מצאלים ועזר לנו עם ירי מסיבי להגן על שער הקיבוץ. לשמוע את ירי הטנק הרגיע מאוד ונתן לנו תחושת ביטחון. אנחנו כבר לא לבד".

"המשפחות שלנו נמצאות במלון נובו בים המלח, מקבלות מעטפת מחבקת וזו הזדמנות להודות לצוות המלון. אבל קשה להם. גם אנחנו - ככיתת כוננות שהיא גם מערך צבאי, אנחנו נמצאים בתוך סעד, ישנים כבר חודשיים בתוך אולם, רחוקים מהמשפחה, מגיעים רק בסופי שבוע. מתי נחזור לסעד? 'כשנראה את הים'. אנחנו רוצים שקט וביטחון, בלי מיגוניות, בלי חומות. עם כל הקושי אנחנו מחזקים את פעילות הצבא כמה זמן שזה ייקח, עד שנהיה בטוחים".

\