האלמנה הדס לוינשטרן כואבת וגאה

בוקר בעיר חריש. למרות השעה המוקדמת, אוהל השבעה כבר גדוש במגוון ישראלי רחב. הדס לוינשטרן מתכוננת ליום אינטנסיבי נוסף של קבלת מנחמים. "מי שישב פה מספיק זמן יראה אנשים מאחים לנשק ושמאלה ומעוצמה יהודית וימינה", היא נותנת לי הקדמה.

ביום חמישי שעבר, ערב נר שמיני של חנוכה, נפל הרב אלישע לוינשטרן הי"ד (38) בקרב בעזה תוך כדי חילוץ פצועים. בלי שתכננה, הפכה הדס לאלמנה שהמילים שלה מחזקות רבים, כולל את שדרני גלי צה"ל שראיינו אותה. הריאיון, שהתבצע כשהייתה בדרכה לזהות את בעלה בבסיס שורה, היה גדוש במילות אמונה, גאווה לאומית ועוצמה שהממו את שני המראיינים, והפך לוויראלי. גם ההספד שנשאה בהלוויה, שם קראה "תרימו ראש, אנחנו לא בגלות", הפך לקריאת כיוון שהעניקה כוח לקהלים רחבים.

הקיבוצניקית שדבקה ברב דרוקמן

"באתי ממשפחה לא דתית, אבא שלי מכוח קפלן", מתארת הדס (40) את הרקע שממנו באה. "לא סתם חילונים, חילונים מופקרים", משיב הגיס שיושב בצד ומחייך. הוא ואשתו מחזיקים את התינוקת של הדס על הידיים. "אבא שלי יוצא קיבוץ, לא הניח תפילין מעולם, בית בלי מזוזות, בלי כשרות ובלי שבת. הייתה לי ילדות מדהימה, זכיתי במשפחה ערכית שיכולה ללמד את כולם על ואהבת לרעך כמוך. כתוב שהעניין של סוכות זה אחדות ישראל", הדס ממשיכה, "כתוב שראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. כשלא ידענו לשבת יחד, ה' הושיב אותנו יחד בסוכת אבלים. אלה שתי האלטרנטיבות של המדינה הזאת, סוכה אחת או סוכת אבלים".

הדס התגייסה לצה"ל ושירתה שש שנים כקצינה בדרגת סרן ביחידה היוקרתית 8200. בצבא פגשה לראשונה בחייה קצין דתי, מתנחל מעצמונה. כבוגרת 'נוער העבודה' ו'שלום עכשיו', היה לה ברור שכמה טיעונים אידאולוגיים חזקים משלה והבחור נותר ללא מענה. "עשיתי לו פו והוא לא עף, התווכחנו והתווכחנו, עד שהשתכנעתי ועברתי צד", הדס מסכמת תהליך ארוך במשפט קצר. בהמשך היא אומצה בביתו של הרב דרוקמן והפכה לבת בית ולתלמידה נאמנה. בשנים האחרונות היא לומדת ומלמדת תורה לנשים במסגרות שונות ובעלת הפודקאסט 'שמה לב'.

איך היה נראה המסע של אלישע?

"אלישע עלה מארצות הברית עם המשפחה שלו, אנשים מאוד ציוניים. כשהייתה רווקה, חמותי לא הסכימה להיפגש עם מישהו שלא הבטיח מראש שיעלה לארץ". אלישע גדל בבית שמש ולמד במשך שמונה שנים בישיבת ההסדר בירוחם, ושנתיים נוספות בכולל. "אחרי עשר שנים הוא החליט שהוא בכלל הייטקיסט, למרות מבחני הרבנות והדיינות ולמרות שהוא היה גאון גדול בתורה. אתמול סיפרו לי בוגרי הישיבה: אנחנו שלושה שיעורים מעל אלישע, וחששנו לדבר לידו, הוא היה אריה בלימוד. הרב של ישיבת ירוחם אמר: כשהלכו שישה מבוגרינו, אמרתי הנה יש שם ישיבה. הלך הרב אלישע, אמרתי הנה, יש שם ראש ישיבה".

דרכיהם של הדס ואלישע נפגשו בשידוך קלאסי של שדכנית. "אחרי חודש אמרתי לו שאני מוכנה להתחתן, מבחינתי זה סגור. הוא רצה עוד קצת זמן, ואחרי חודש נוסף הוא הציע לי נישואין. שנים חזרתי ואמרתי לו: אתה חייב לי חודש, בזבזת לי חודש שלם שיכולנו להיות נשואים. עוד שבועיים יש לנו יום נישואין 13". בני הזוג לוינשטרן זכו בשישה ילדים, והדס מודה לה' על המתנות שאלישע השאיר לה. "שישה ילדים זה חסד. וטוב שיש התעסקות וטיטולים, כי אם לא היו לי ילדים לטפל בהם הנשמה שלי הייתה נמשכת והולכת אחרי אלישע".

באוהל מתיישבת חבורה נכבדת מחברת ההייטק שבה עבד אלישע, והם משתפים את הדס בסיפורים קטנים וגדולים. "מי שמכיר את בעלי הצנוע והעניו יודע שזה לא מסתדר עם הקרקס שיש פה, זה חוש הומור אלוקי. תמונת הפנים שלו בכל מקום. אנחנו כל כך שונים, המכנה היחיד המשותף שלנו היה ששנינו דייקנים ומגיעים בזמן. חוץ מזה לא הסכמנו על כל דבר, לא הצבענו אותו דבר, הטעם שלנו במוזיקה ובתרבות אחר. אף פעם לא מצאנו סרט או הופעה לראות יחד, כי מה שמעניין אותי לא מעניין אותו, ומה שמעניין אותו לא מעניין אף אחד", ההומור של ההדס מבליח וצובע את האוויר, גם בתוך האבל.

"אלישע היה סקרן. הוא אהב להקשיב, לבדוק, תלמיד חכם אמיתי שלא מפחד לשמוע דעה הפוכה. להפך, הוא נהנה לשמוע משהו הפוך, לראות נקודת מבט אחרת. הפרופיל שלנו מאוד דוסי. היה מסתדר שנגור באיזה מקום תורני מאוד, והנה אנחנו גרים בבניין הכי מגוון ומתוק – משפחות חרדיות וחילוניות ושתי נשים שחיות יחד ומגדלות ילדים, וזה אלישע. הוא יכול היה להיות מסודר במשבצת ולהיות מורה בבית ספר דתי. אבל הוא אהב את הגיוון, הוא ראה בזה הרבה כוח של העולם. ככה הוא חי. מה שאפשר ללמוד מבעלי זה שאפשר מאוד לעמוד על הדעות שלך, לחיות כמו שאתה מאמין ובנעימות, בלי לפגוע. הוא היה קיצוני במתינות שלו. מאוזן. פנינה של הקב"ה. זכיתי במתנה יפהפייה ב־13 שנים מלאות. אהבתי אותו והערצתי אותו וכעסתי שהוא השאיר לי טישו בכיס המכנסיים בכביסה, וידענו שזו זכות ענקית שזכינו לחיות יחד. וכל לילה היינו אומרים זה לזה, כל לילה, תודה שהתחתנת איתי. אני מברכת כל אחת מישראל שיהיה לה בעל שכל לילה יאמר לה תודה שהתחתנת איתי".

עם ישראל פגש בכוחות שלך בהספד שנשאת ובראיונות הרדיו. הדבר האחרון שהמראיינים ציפו לשמוע מאלמנה שנמצאת בדרך לזהות את בעלה במחנה שורה הוא דברי חיזוק.

"צריך לנחם אותם, באמת. מגיעים לכאן צוותי טלוויזיה וכואב לי הלב עליהם. הרגשתי שאין להם כוח להגיע לעוד משפחה אבלה ועוד אחת, אלישע הוא החלל ה־450. על אנשי הרבנות הצבאית בכלל צריך להתפלל. הגענו למחנה שורה – אילו גיבורים החיילים שם. גיבורים. זאת עבודה קשה מאוד שאף אחד לא רוצה לעשות. הקרבי הוא צנחן, הוא שריונר, יש לו וואסח. לרב הצבאי שאוסף אצבעות אין שום וואסח, רק פגיעה נפשית. הם, ומתנדבי זק"א, כמה צריך להעריך אותם".

במחנה שורה מאפשרים להיפרד מהנופלים. "ביקשתי לראות אותו. לאלישע ולי היו שני חדרי ייחוד, חדר ייחוד כשהתחתנו, וחדר ייחוד כשנפרדנו. זו הייתה קדושה ורוממות כשנפרדנו, זה היה קדוש, טהור ויפהפה".

לולי תורתך שעשועיי

כשעוד ועוד אנשים מתפעלים מדבריה של הדס בהספד ובראיונות השונים היא לא מבינה ממה יש להתפעל ומה האלטרנטיבה. "תרימו את הראש", הקול שלה החלטי, "מה אנחנו, בפולין? אנחנו נלחמים בהם וניכנס בהם. יש כאב פרטי, ויש הסתכלות לאומית. הכאב הפרטי הוא אין־סופי, והגאווה הלאומית היא אין־סופית. ב־75 שנה הבאנו את עם ישראל מאסקופה נדרסת של יהודי גלותי מסכן לכדי מעצמה, לגבורה, לצבא לוחם".

מה נותן לך כוח?

"התורה. לולי תורתך שעשועיי אז אבדתי בעוניי. התורה של הרב דרוקמן, שהיא בשבילי תורת חיים". הרב דרוקמן, שהיה לאביה הרוחני של הדס, השפיע עליה רבות. בחודשיים האחרונים היא עמלה על כנס זיכרון לרב שישודר מביתו. לילה לפני הכנס נפל אלישע, והדס ביקשה שהערב ישודר כמתוכנן ודאגה לכך. וכך באותו תאריך היא נוצרת את זיכרונם של רבה ובעלה גם יחד.

הכאב אינו מקהה את עיקרי תורת הרב דרוקמן שמלווים אותה ואת האופן שבו היא רואה את המציאות. "אנשים מספרים לי שהם מתחזקים מדברים שאמרתי. מה מפתיע? זה שמדינת ישראל היא נס זה הבסיס, פרק א' פסוק א'. ואז תיקנו ואמרו: לא, מה שמחזק זה לשמוע שאת חיה את זה. איך אפשר ללמוד ולא לחיות את זה?" היא מקשה בכאב, "איך אפשר ללמוד תורה ולא להיות מושפע מזה?"

"זה החידוש של התורה, שלא לומדים אותה אלא חיים אותה. וחיינו ככה. אנחנו חיים ככה. ומשם הכוחות - מהתורה, מתלמידי החכמים, מה', מהמשפחה שהקב"ה עשה לי נס חנוכה איתם", היא מתכוונת לכך שהוריה, אחותה ואחייניה היו אצלה כשנכנסו אנשי המודיעין לבשר את הבשורה הקשה. "התחלתי לומר למשפחה שלי: איזה נס שאתם כאן. אחותי צועקת: מה נס, אלישע מת! עניתי לה: זה נס, זאת השגחה, והיא הבינה אחרי כמה ימים. אם הם לא היו איתי זה היה קשה יותר. ויש כאן הרבה חסד. יש לי גופה, קברתי גופה, זה חסד".

במחנה שורה פגשה הדס את סגן הרבצ"ר, שבעלה היה לומד מערוץ היוטיוב שלו דף יומי בקביעות. היא פנתה אליו ואמרה כמה היא מודה לה' שיש גופה לקבור ולא חטפו אותה. סגן הרבצ"ר ענה לה שהוא לא היה מעז לומר לאלמנה שברוך ה' יש גופה, אבל הוא רואה כמה זה לא מובן מאליו משום שבמלחמה הזאת הוא עסוק בהתרת עגונות.

"ה' החליט שבעלי ימות, ותודה לה' שהוא נתן לו למות מות גיבורים, מוות עם משמעות, לא יצא מהבית לכביש ונדרס. יש כאן חסד. לפני שאלישע נפל הייתי עשרה שבועות לבד, ואני יודעת שאני מסוגלת להיות לבד. מה הסיכוי שבעלי העדין שלא דורך על נמלים ייפרד ככה מהעולם? הוא היה עדינו בלי העצני, ממש לא דמות הלוחם. ולמרות זאת הוא היה מוכן אפילו למות ככה בשבילי, עם כל הטררם שממש לא מתאים לו, כדי לדאוג לי. כי יש מעטפת מחזקת של צה"ל, תמיכה כלכלית וחיבוק מהמדינה, אלישע דאג לי".

קצינה נכנסת והדס מחבקת אותה בחום, "אלה האנשים הקדושים והיפים שנכנסו לבית שלנו". היא פונה לקצין אחר: "אני מבקשת ממך סליחה, סליחה על המבט שהיה לי בעיניים כשהודעת לי, סליחה שהיית צריך לראות את המבט שלי". הדס פונה למנחמים ומבקשת שילכו להודות ולנשק את קציני הנפגעים שעושים בעדינות ובאצילות עבודת קודש, אחר כך היא תפנה לקצינים שיעברו שם ותברך אותם שיהיו מובטלים.

נכנסות חברות מהפילאטיס, או כמו שהדס מגדירה אותן בהומור: "החברות שמשתתפות בצערי פעמיים בשבוע". ברור לה שלמחרת השבעה היא מגיעה לפילאטיס בבוקר. "הם לא יורידו סנטימטר מהחיים שלי", כל מילה שלה מודגשת ומלאת כוונה. "אנחנו נצחק ונלך ונחיה, לא ניראה יותר קטנים. הם צריכים לדעת. צריך עמדת נפש של גיבורים. גם כשמאוד קשה לנו, אנחנו עושים את זה בקומה זקופה".

גיסתה נכנסת, הדס עוצרת לתת לה הוראות לגבי כל ילד. ילדה ג'ינג'ית באה וקופצת על אמא, מספרת בהתרגשות שהכיתה שלה תבוא לבקר בזמן הלימודים. אין לדעת אם זו הג'ינג'יות או שהחיים פועמים כאן בעוצמה גבוהה בלי קשר לצבע.

לא מתביישת להיות שבורה

"כשאדם רגיל לעשות פעילות גופנית, הוא מכיר את גבולות הגוף שלו. הוא עבד על הגמשה ואיסוף ומכיר את הגוף. כשהוא בסיטואציה שבה נדרש להשתמש בגוף, הוא משתמש בשרירים ובסיבולת לב־ריאה, הוא משתמש בכל מה שהוא בנה בתקופות יפות. אדם השקיע בימים שמשיים, וביום סגריר הוא ידע להשתמש בהם. ככה גם כשאדם הקדיש זמן לבנות עולם רוחני, עולם של אמונות, והוא באמת חי ככה, אז אלו המשקפיים שלו, ואלה המשקפיים של החיים שלי. גם במצבים קשים אחרים שהיו לי. אני אדם שנשבר, ואני לא מתביישת בזה. כשהיה לי דכדוך אחרי לידה הייתה לי שבירה מאוד קשה והייתי גאה בה. אמרתי לאנשים: תראו, שבור פה". הדס נזכרת בסעודה שלישית קהילתית שאורגנה באותה תקופה, ובטבלה שפרסמו בבקשה להשתבץ. "לחתוך פלטה של ירקות? פשטידה? זה עם תנור בכלל. השתבצתי למפיות. שלחתי לחברותיי הטובות הודעה בנוסח טקס השאת המשואות: אני הדס לוינשטרן שככה וככה ואני משובצת במפיות. זה בסדר. גם עכשיו אני בצד המקבל, יבוא יום ואני אעמוד בצד שנותן למישהי אחרת שתצטרך". ודוק מכסה את עיניה, שאף אחת לא תצטרך.

למנחמים נוספים שנכנסים היא מזכירה ש"לפה נכנסים עם חיוך, גאים וכואבים ובוכים ושמחים". עם כל החיוך שמלווה את הכאב וההומור שמתבל את השיח, הדס כנה עם עצמה. "כל מה שקורה כאן עכשיו בשבעה זה האירוע היותר חיצוני, העיבוד האמיתי והאבל והגלים לא יהיו עכשיו. יש שלבים, זה כמו שאחרי לידה יש את ההיי, עכשיו זה זמן הרוממות. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא אתבייש בקשיים כשהם יגיעו, לא אסתיר אותם. מעולם לא התביישתי להגיד שקשה לי, ולא התביישתי להגיד שיש לי כוח. לפעמים מנסים להכניס אותי בראיונות טלוויזיה למשבצת של האלמנה המסכנה, מפרידים בין הלאומי לפרטי, מפרידים בין הלימוד ליישום. התורה היא תורת חיים מהקדקוד עד הרגליים. מי שקורא את העיתון הזה הם אנשים שזכו ללמוד תורה. אני מקווה שכל קורא ישאל את עצמו אם הלימוד והחיים שלו הם שני דברים שונים, ואם כן, שישאל את עצמו מה התורה שהוא לומד".

הדס פותחת את הטלפון ומוצאת את התמונה האחרונה של אלישע, שצולמה כמה שעות לפני שנפל. בתמונה אלישע לומד רמב"ם יומי כשהוא מותח רגליים אחרי ישיבה ארוכה של כמה ימים עם רגליים מכווצות בטנק. "אני ממש מקווה שמתחת לכיסא הכבוד יש רמב"ם יומי", העיניים של הדס מלטפות את התמונה. "הוא היה חי רמב"ם, טחן רמב"ם, מדבר עם הילדים במושגים מהרמב"ם. אני מקווה שהרמב"ם יעמוד שם בקצב של אלישע".

אחת הנוכחות משתפת בסיפור. היא עשתה פעם קמפיין מטעם העבודה, ואלישע שהשתתף בו התבקש לענות על השאלה: מה תיקח איתך לאפוקליפסה? התשובה של אלישע הייתה: את החברים שלי לטנק ואת הטנק, "כאילו הוא כתב את התסריט". הדס מקשיבה לה, ועוצרת את השיח כדי לבקש מכולם לעצור ולהתפלל ולברך ברכות לרפואת חברי הטנק הפצועים: תום בן יעל, עמרי בן עדינה ושחר ישראל בן רונית.

"זה בסדר שאני מדיתה אתכם?" היא פונה לקהל, ומספרת על הרבי מפרמישלן שהיה הולך לטבול במקווה בדרך שהייתה חלקלקה מהשלגים. תלמידיו היו מחליקים ונופלים והוא לא החליק ולא מעד. כשהתפלאו תלמידיו איך הוא לא נופל ומחליק, ענה הרבי: מי שקשור למעלה - לא נופל למטה, היא מטעימה בניגון תלמודי.

והדס מאמינה שאין רע יורד מלמעלה. "כמה ימים לפני שאלישע נהרג, הכנתי ספל עם המילים של מאיר אריאל - מודה אני לפניך ולך... על הטובה והרעה והטובה". והיא עסוקה בטובה, לחפש אותה ולהודות עליה. "זו זכות לשבת שבעה על יהודי שיצא להילחם על הארץ, ויצא עם טנק ופגזים, והפציץ מחבלים ולחם. זו זכות לשבת שבעה על גיבור ישראל". היא חוזרת אל הריאיון שלה בגלי צה"ל, שם אמרה דברים ברוח זו, תמהה מה עורר הדים: "הבנתי שהיו הרבה גלים אחרי הריאיון בגלי צה"ל. נכנסתי לשמוע מה כל כך הרשים אנשים, הרי אני לא זוכרת כלום ממה שהיה באותו רגע. הקשבתי וראיתי שמה שאמרתי זה הרב דרוקמן מפורש. רובנו נולדנו אחרי קום המדינה ולא יודעים להעריך את זה".

מעגלי המנחמים מתחלפים, אנשים קמים לפנות מקום לבאים אחריהם. הם ניגשים להיפרד, והדס היא זו שמחזקת את מי שנחנק מדמעות. "בעלי נלחם עכשיו בעזה", אישה שבאה לנחם נסדקת בבכי על ברכיה של הדס. "תמסרי לו שייכנס בהם, שיילחם בהם, אש אש אש", היא מפיחה רוח, "אנחנו מנצחים ואנחנו ראויים". אישה בחזות לא דתית ניגשת לספר שאתמול הן קיימו בחריש שיעור תורה לנשים לעילוי נשמת אלישע. "תעשו גם ספורט לעילוי נשמתו", היא משיבה. אנשים מחייכים מסביב, אבל הדס רצינית. "אלישע היה עושה הרבה ספורט, היה קם לרוץ לפני תפילת ותיקין ומקפיד על כושר".

מה אפשר להספיק בדקה

אביה ואמה של הדס מגיעים. כלפי חוץ הדס ובני משפחתה נראים הפכים גמורים, אבל האהבה העזה ביניהם בולטת לעין. "אבא שלי זה המיטב", היא אומרת על האב החבר בכוח קפלן. היא גאה בהם, הם גאים בה, וההפכים נושאים זה את זה.

הדס לא נבהלת משוני בדעות, "לכן היה תענוג להיות ליד אלישע. גם אם חיית שונה ממנו, לא שמעת ממנו שום הערה. אנשים מדברים על 'השבת השחורה'. זה לא נכון, הייתה פה השנה השחורה. כשיצאנו ללוויה, הילד שלי בן הארבע ראה את כל הדגלים של המלווים ושאל: יש הפגנה?". מישהי מהעבודה מספרת שכשעלו דיונים טעונים בתקופות המחאה וההפגנות, היא זוכרת את אלישע יושב שלו, מחייך, רגוע, לא מתערבב.

"גם מקומית זה נכון", הדס מצטרפת. "קהילה יהודית זה מקור לדרמות אין־סופיות, ולאלישע הייתה נקודת שקט. זה שהוא לא דיבר זה לא בגלל שהוא לא הבין. הוא הבין מצוין, ובחר לא להיכנס למחלוקת. אמרתי לריבונו של עולם: יוזמה, התקפיות, גבורה – מאלה יש הרבה, אבל עדינות, סבלנות והקשבה - דווקא את התכונות הללו כל כך צריך. אם אנשים ייקחו את התכונות האלה מאלישע, זה ישנה את כל המציאות".

מדי פעם היא מביטה במי שנכנס, מחבקת גם מרחוק עם העיניים, מנסה לא להחמיץ אף אחד. נציגי ארגון רבני צהר נכנסים לאוהל ומגישים לה חוברת עם מכתבים שכתבו משפחות שאלישע ליווה והכין את הבן שלהן לבר המצווה. הדס מדפדפת והעיניים שלה נרטבות. כל מפגש עם התורה של אלישע נוגע לה בנקודת הלב. היא מספרת להם בחזרה כמה אלישע הקפיד לתת תחושת שייכות נעימה למשפחות החילוניות כשהגיעו לבית הכנסת. "יש לנו אחריות גדולה וכבדה שההתנהגות שלנו לא תגרום חס וחלילה להרחיק מישהו, שיהודי בגלל זה לא יוכל ליהנות מהתורה, שלא למנוע טוב מבעליו".

יש לה גם בקשה חשובה: במהלך הערב שבו קיבלה את ההודעה המרה הגיעו אליה שני מכרים עוד לפני שההודעה הרשמית הגיעה לכל בני המשפחה. "מי שפלט את המידע צריך להיות מודח מתפקידו. איך אנשים יודעים לפני שחמותי יודעת? זה לא יכול להיות. אל תעשו את זה. יש לאלישע אח בחו"ל, לקח שעות עד שאיתרו את כולם, ובינתיים כבר התאספו המון אנשים אצלי בבית. צעקתי עליהם ואני מקווה שעשיתי להם טראומה. אם למישהו יוצא במסגרת תפקידו לשמוע על חלל, בשום פנים ואופן אל תעבירו הלאה לפני ההודעה הרשמית למשפחות".

מגיעים שני גברים שמציגים את עצמם כחברים מהפלוגה של אלישע, מהצד החילוני־שמאלני־קיבוצניקי של המדינה. הדס מחייכת, הם עוד לא מכירים את המשפחה שלה. מה שהכי הרשים את החבר היה ניצול הזמן הלא נתפס של אלישע. "התפלאתי איך תמיד יש לו זמן להכול. בלילה כשאנחנו כבר גמורים ורק רוצים להיזרק באוהל, הוא היה הראשון להתנדב למשימות שצריך, ובבוקר תמיד קם מוקדם לתפילה".

הדס משלימה: "אלישע חי על הדקות של העולם. בסט ספורט יש דקה הפסקה בין הסטים. בהפסקה של דקה הוא היה ניגש לכיור לשטוף כוס אחת, או פותח ספר משניות לדקה, עד תחילת הסט הבא. אני ממש מודה לאלוקים. הלכנו בין הקברים בחלקה הצבאית וראינו ילד, ילד, בן 19, בן 19, מה הוא כבר הספיק? אלישע עשה המון, אי אפשר שלא לומר על זה תודה".

***