עשרה בטבת הוא הצום הכי קל. מתחיל בחמש בבוקר (אפילו קצת אחר כך), נגמר בחמש בערב, בסך הכול מדלגים על ארוחה אחת ושורדים 12 שעות בלי קפה. באמת לא קשה מדי.
אלא אם כן עשרה בטבת יוצא ביום שישי.
בכל ליל שבת, במיוחד אם זו שבת חורף, הגבאי והרב עושים חישוב מהיר: השבת נכנסת בארבע ורבע, תפילת מנחה + קבלת שבת + ערבית זה בסך הכול שעה – שעה ורבע יחד עם הוויכוח הקבוע האם המזגן מחמם מדי או מקרר מדי (המזגן בכלל לא פועל, אבל חייבים להעביר את הזמן כדי שערבית לא תתחיל לפני צאת הכוכבים). זה אומר שהקהל הקדוש ייצא מבית הכנסת בחמש וחצי, אולי קצת אחר כך.
עשר דקות לדבר עם החבר'ה, חמש דקות להגיע הביתה, חמש דקות לארגן סלטים, ארבעים דקות לחכות לבת שמדברת עם החברות למטה, עשר דקות לאסוף את כולם לשולחן, רבע שעה ליטול ידיים (כולל ה"מממ! מממ!" שאחרי הנטילה), שעה לאכול (שעה וחצי אם מדברים על פוליטיקה), שתי דקות דבר תורה (עשרים אם הבן הגיע הביתה מהישיבה), דקה וחצי ברכת המזון.
לא טוב, אומרים זה לזה הגבאי והרב. בשמונה, גג שמונה וחצי, תם הטקס. מוקדם מדי ללכת לישון, מאוחר מדי לצאת עם הילדים או לצאת בכלל, למי בכלל יש כוח לזוז אחרי שישה ימי עבודה וחמישה קילו פיצוחים, לא כולל שאר הקינוחים.
נו, אומר הרב, מה הם כבר יעשו בזמן הזה? יקראו עיתונים?
סמוך עליי, עונה הגבאי ושולח למנחה את החזן הכי איטי, לקבלת שבת את החזן הכי מתחזן ולערבית את החזן ששכח לכוון את השעון שבת של הפלטה ואין לו לאן למהר. גם הרב תורם את חלקו למאמץ המלחמתי ומשתדל בכל כוחו לשבץ בדרשה שלו כמה שיותר מקורות, ארוכים ככל האפשר, והגבאי משווה ומעלה וסוקר בהודעות של סוף התפילה את כל העדכונים הכי חמים, וגם אלה שלא, בצירוף שירת ניי-ניי-ניי וניתוחים גיאופוליטיים עדכניים לגבי מפת הסיכויים של הבן של שוויינרשטינקר לקבל מחר אנעים זמירות.
זה לא קל, לא לגבאי ולא לרב, אבל מה לא עושים כדי לזכות את הרבים ולתת לנשים בבית עוד שעה של מנוחה. בהנחה שהן באמת נשארו בבית, ולא קופאות מקור בעזרת הנשים בגלל המזגן שלא פועל.
וייגש אל הסעודה
כל זה עובד איכשהו בשבת רגילה, במיוחד אם זו שבת חורף.
עד שעשרה בטבת יוצא ביום שישי.
וזה לא שהמתפללים באמת רעבים, מה פתאום. הם מבחינתם בסך הכול דילגו על הקפה של הבוקר. הם גם ככה אף פעם לא מספיקים לאכול ביום שישי אז מה זה בשבילם הצום הזה, קטן עליהם. מבחינתם הם היו ממשיכים לצום עד מחר בבוקר. או לפחות בחמש הדקות הקרובות. זאת אומרת הם כן רעבים. נורא רעבים. הם אומרים שיר השירים ומדמיינים ערימה של סירים. שרים ידיד נפש וחושבים על אוכל נפש. מפזמים לכה דודי לקראת כלה ורוצים ללכת כבר לקראת חלה. הם מזי רעב, מזילים ריר, הבטן נדבקת להם לגב, אבל כלפי חוץ הם משדרים שהכול סבבה, כי מה זה כבר עשרה בטבת, זה הצום הכי קל.
הגבאי כמובן מודע לכך שצאן מרעיתו סובל מתת-תזונה, הוא בעצמו לשונו דבקה אל חיכו, אבל הוא לא יכול להודות בזה כי אז יגידו שהוא חלש, וחוץ מזה אסור לסיים את התפילה מוקדם מדי. אז כדי להראות שהצום ממש לא משפיע עליו הוא שולח לקבלת שבת ילד שלא צם, לערבית את החזן שלא שׂם (על המתפללים), ועוד לפני כניסת השבת דואג להפעיל את המזגן על החום הכי גבוה כדי להאריך את הוויכוח הקבוע ולמשוך עוד קצת זמן. אם זה מניין ספרדי יהדרו בסלסולים, אם זה מניין אשכנזי יעשו קבלת שבת בנוסח קרליבך במהירות 0.25. למה מה, מישהו רעב?
גם הרב לא טומן את ידו בצלחת (איך צלחת אם עוד לא שברו את הצום) ומאריך בדרשה ומפלפל ומתבל ומתבלבל, אבל אף אחד לא שם לב כי הראש לא בפרשת וייגש אליו יהודה אלא בפרשת וייגש אל הסעודה. למרות שאף אחד לא רעב, לא זוכר אם כבר הזכרתי את זה.
וכמו תמיד בארצנו המיוחדת תמיד יש סיכוי לאזעקה באמצע התפילה, אבל אנחנו הרי לא ממהרים לשום מקום, זה לא שאנחנו רעבים או משהו. אצלנו למשל הייתה בשבת שעברה אזעקה בדיוק כשאמרנו מזמור שיר ליום השבת, לקיים את הפסוק "בקמים עליי מרעים תשמענה אוזניי", וכולנו יצאנו לממ"ד וחזרנו אחרי עשר דקות והמשכנו כרגיל. אבל אם גם בליל השבת הקרובה תהיה אזעקה, חלילה, יש לי חשש מסוים שלא כולם יחזרו לבית הכנסת – כדי לקיים את הפסוק "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעבתנים יהיו", אל תקרי שיבה אלא שובע.
אין סוף בלי התחלה
למה בעצם אנחנו מתייחסים לעשרה בטבת בקלות שכזאת? אנחנו הרי חיים בחברת שפע ולא רגילים לצום. אם תינוק צריך לאכול כל שלוש שעות, אנחנו נוהגים לנשנש משהו כל שלוש דקות. אז למה עשרה בטבת עובר לידנו ככה?
כי יחסית ליום הכיפורים, תשעה באב וי"ז בתמוז, הוא באמת ממש קצר. אבל אולי בגלל זה, או אולי בגלל שלא ממש היה בו חורבן, בסך הכול תחילת המצור על ירושלים, הוא נראה לנו קצת תמוה. שלא לומר תקוע. במיוחד כשהוא יוצא ביום שישי, ואז באמת מה הקשר.
אבל השנה, חוץ מזה שהוא חל בשישי, זה גם הצום הראשון מאז שמיני עצבת, כשהחיים התהפכו, החג הפך לאבל ועד עכשיו אנחנו עוד לא ממש יודעים לאן כל זה הולך.
אולי מה שאנחנו צריכים לשנן זה שכל חורבן מתחיל ממשהו. חורבן המקדש התחיל מהמצור על ירושלים, בעצם עוד הרבה לפני זה. חורבן הקהילות היהודיות באירופה החל עוד לפני הפתרון הסופי של הנאצים. וחורבן קהילות העוטף החל עוד לפני שחמאס פרץ את הגדר. הוא החל כשהתחלנו לוותר על ארצנו, על ביטחוננו, על כבודנו. החורבן החל כשהם ירו ואנחנו הבלגנו, כשהם תכננו את השמדתנו ואנחנו תכננו את הטיול הבא בחו"ל, כשהם התעצמו ואנחנו עצמנו עיניים.
אילו היינו יודעים לעצור בהתחלה, לא היינו מגיעים לחורבן נורא כל כך.
אילו היינו יודעים למנוע את עשרה בטבת, לא היה תשעה באב.
אז השנה, במיוחד השנה, לא בושה להודות שהצום קשה. גם נפשית. לא בושה לרמוז לגבאי להתחשב, לבקש מהחזן לא לסלסל ולהגיד לילדים לקצר בדיבורים עם החברים ולהגיע מהר הביתה. ואז, רגע לפני שמתחילים בקידוש, לשמוע את התינוק מתחיל לבכות ולשלוח אותו להנקה אצל אמא שלו. בסדר, מה קרה, נחכה קצת. עוברות ומניקות פטורות מהצום וזה גם ככה, אתם יודעים, לא תענית כזאת קשה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com