קוראים אהובים, מה שלומכם? לא שאתם יכולים לענות לי, אבל להיות מנומס זה תמיד טוב. בטח כשחלפו שבועיים מאז שכתבתי פה לאחרונה.
הסיבה להיעדרותי, למי מכם שלא שמע, היא שאבא שלי נפטר במפתיע לפני כשלושה שבועות.
הכול טרי מאוד, אבל אני כבר יכול להגיד שמוזר מאוד לחוות משהו לראשונה בגיל 40. רוצה לומר, כשאתה בן 40 אתה חושב שכבר עברת בגדול על כל קשת הרגשות האנושית, ומפה זה רק עוד מאותו דבר פלוס מינוס. אבל הכאב שאני חש עכשיו הוא חדש. והעוצמה שלו מוחצת.
הייתי עם אבא שלי ברגעיו האחרונים בבית החולים, לא שידעתי שאלו היו האחרונים. הצחקתי אותו פעם אחת, דיברנו קצת לוגיסטיקה, כמה דברים אישיים ואז זהו, יצאתי מהחדר לבקשת הרופאים, ואחרי 50 דקות של משהו שאני לא מאחל לאף אחד הוא כבר לא היה.
את הסיפור המלא ישבתי כל השבעה וסיפרתי עשרות פעמים. אפילו היו לי כבר גרסאות שונות שלו. גרסה דרמטית וארוכה, גרסת סטנדאפ, גרסה מתומצתת. אני חושב שבהתחשב בנסיבות הייתי אבל די מוצלח. אבל אז אתה מסיים את השבעה ומגלה שלמעשה שום דבר לא קרה עדיין. עוד לא הבנת כלום. שאולי מישהו אחר צריך לספר לך מה קרה שם באותו לילה, כדי שתצליח לעכל מה היה.
אבל אין מישהו אחר, זה רק אתה עם עצמך משחזר את הסיפור ומנסה שהפעם זה יידבק, האירוע ייטמע ותוכל להתחיל להתקדם. ספוילר: זה לא עובד.
השורה התחתונה היא שאני ילד שאבא שלו עזב אותו. זו התחושה, משם הכאב. וזה קצת לא הוגן כלפי אבא שלי, הוא כנראה לא תכנן לעזוב. אבל צריך להאשים מישהו, נכון?
אז כשאני מנסה להבין שהוא איננו, אני נכנס להתכתבות שלי איתו בווטסאפ. שם אני עוד יכול לשמוע הקלטות שלו, מסביר לי איזה בלגן היה לו עם היונדאי לאחרונה, או אומר לי כמה מילים טובות על טור שהוא אהב במיוחד, עם נקודות לשיפור כמובן. בכל זאת, מדובר במחנך.
ואתה בוהה בהתכתבות בווטסאפ ומנסה להפנים שלא תהיה עוד הודעה. ופתאום אתה שומע את כל ההקלטות במהירות X1 כי עכשיו כבר אין מה לזרז. אם כבר, הייתי שמח להאט את הקצב.
באופן כללי זו גם תקופה לא מוצלחת לעבור אירוע אישי כזה. מבחינה לאומית המצב לא פשוט, בלשון המעטה. ויצא לי להסתובב לא מעט בבתי חולים ולראות מראות קשים והתמודדויות מורכבות מאוד של אנשים צעירים מאבא שלי וצעירים ממני. וזה עוד בלי לדבר על מספר החללים, צעירים שבקושי התחילו את חייהם.
אז איזו צורה יש לי לכאוב את הליכתו של אבא, שבגדול אפשר לומר שהספיק לראות ולהיות.
אבל יצא לי לשבת לפני חודש עם פצוע אחד שצריך לעבור ניתוח מסובך כדי להחזיר את אחת מידיו לפעילות מלאה. ורמזתי לו אז ברגישות, שאפשר להתווכח עליה, שלפחות הוא, יש לו יד. בחדרים הסמוכים שוכבים חיילים לא עלינו במצב גרוע בהרבה. אז הוא אמר לי: "יאיר, זה שכואב לו יותר - לא עוזר לי".
וזה מה שאני מרגיש. כמה שאני מנסה להכניס את האירוע שלי לפרופורציות - זה לא הולך וזה גם לא ילך. זה שסביבנו יש אין־ספור טרגדיות, לא עוזר לי לכאוב פחות. זה מרגיש כפוי טובה, אבל זה מה שזה.
מה שכן גיליתי בשבעה זה חברים ושכנים רבים שעברו סיפורים זהים, שאיבדו הורה מוקדם מהצפוי ובלי התראה ארוכה מראש. שאלתי אחד מהם אם הוא מצליח להיות שמח כמו שהוא היה לפני זה. מיותר לציין שהייתי דרוך מאוד לשמוע את תשובתו. קודם כול כי אני אוהב מאוד להיות שמח, וגם כי כרגע משלח ידי תלוי ביכולתי שלי להיות מצחיקול.
לשמחתי הוא אמר לי שכן. שהחור שנפער לא מתמלא, ולא צריך לנסות להילחם בו. אבל שגם מצליחים להיות שמחים כמו פעם למרות החור. שזה באמת משהו להתנחם בו.
וזהו. זה איפה שאני נמצא עכשיו. נדמה לי שזה כל מה שאתם צריכים לדעת.
אה, וגם שבעקבות האירוע הפכתי לתותח של תפילות כמובן. אני חי לי ממניין למניין, מקדיש לקדיש, לשביעות רצונו של אבא, שבחייו ניסה לדחוק בי להקפיד יותר והנה, סוף סוף הצליח לו.
ואבא שלי תמיד אהב טורים שלי שהיה בהם מסר. ואני תמיד הייתי אומר לו שהמסר שלי הוא שלא תמיד חייבים מסר. אבל לזה אבא פחות התחבר.
אז אם חייבים להגיד משהו, אגיד שאני מגיע משושלת מפוארת של יקים שכדרך חיים השתדלו להסתכל בעיקר קדימה. לא להתחפר יותר מדי בעבר, ולהתרכז בעתיד ובתפקידים שנותרו לנו למלא כל עוד אנחנו כאן. אז תהא זו תרומתי הצנועה, להצליח לחזור ולכתוב טור למרות שאפילו העורכת כבר התייאשה ממני השבוע. והוא לא מצחיק, וגם המסר לא בוננזה, אבל העיקר שיש תנועה, שאנחנו מנסים להתקדם. ובעזרת ה' גם נשמח ביחד המון. כמו פעם.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***