זה כמה שבועות מהדהדת בראשי המימרה הבאה של המצביא הפרוסי פון קלאוזביץ: "אם האויב מרכז את כוחותיו מול נקודה אחת בחומה הרבה זמן ובעוצמה גבוהה – אין חומה שהוא לא יצליח להבקיע". כהכנה לכתיבת הטור הזה חיפשתי את הציטוט המדויק בין כתביו של קלאוזביץ, ולא מצאתי. מכאן ההצדקה לשיבוצו של הציטוט הבא: "אם אתה לא מוצא בשום מקום את הציטוט שאתה מחפש – כנראה אתה המצאת אותו" (זיו מאור, שם, שם).
בין קלאוזביץ אמר את הדברים ובין היה זה עבדכם הנאמן, ההיסטוריה מוכיחה את אמיתות הדברים: מהחומה הסינית, שנפרצה בברבריות על ידי האויב המונגולי שאותו היא ביקשה להרחיק, דרך קו מז'ינו שבאמצעותו צרפת ניסתה להרחיק מגבולה המזרחי את האויב הנאצי, ועד קו בר־לב הצנוע שלנו שעליו נבטו זרעי הקונספציה דאשתקד – מצביאים מסרבים להפנים את העובדה שככל שהחומה מבוצרת, מחומשת וטכנולוגית יותר, ככה היא הופכת לנקודת תורפה אסטרטגית.
דמיינו אויב חמוש בסכין שרוצה לדקור אתכם. ביניכם לבינו חוצצת גדר ברזל פשוטה. כל מה שהוא צריך כדי לחצות את הגדר הוא קאטר. כל מה שאתם צריכים כדי להביס אותו – הוא מה שצריך כדי להביס אויב חמוש בסכין ובקאטר. לא סיפור גדול. אבל במקום לתת לאויב לחתוך את הגדר ואז להביס אותו בשטח שלכם – הפכתם את הגדר הפשוטה לחומת בטון. עכשיו האויב זקוק לסולם במקום לקאטר. ובזמן שהוא השתדרג עם סולם, הוא גם החליף את הסכין באקדח. במקום לתת לו לחצות את הגדר ולהביס אותו בשטח שלכם – הגבהתם את הגדר מעל לגובה של הסולם הגבוה ביותר. אז האויב הצטייד בציוד לחפירת מנהרה תחתיה, ובמטול נגד טנקים. וכך נמשך מרוץ ההתמגנות וההתחמשות, עד לנקודה שאותה (אולי) חזה קלאוזביץ: הגדר בסוף נפרצה. וכשזה קרה, במקום להתמודד עם אויב חמוש בסכין – אנחנו נאלצים להתמודד עם מכונת המלחמה של הנוח'בה.
הנמשל הראשון שעולה על הדעת במלחמה שפוקדת אותנו כעת הוא כמובן הסופר־גדר שעטפה את עזה. הגדר הזאת ספגה ריכוך מצד שופטי בג"צ ופרקליטי צה"ל, שנטרלו בעבור האויב באמצעים משפטיים את אחת משכבות ההגנה הקריטיות של הגדר: אזור החיץ, שהאויב אמור לדעת שכל מי שדורך בו מת. בג"צ התיר ל"מפגינים" תמימים לכרסם בשכבת ההגנה הזאת. חייל צה"ל בראל חדריה שמואלי הי"ד שילם בחייו, כשמחבל הצליח להיצמד לחומת הבטון של המוצב ולהכניס אקדח לחרך הירי. אבל הדרג הצבאי המשיך לציית לתכתיבים תבוסניים של שופטים ופקידים. מהנקודה הזאת, כניעתה של הגדר ללא קרב לשופל הייתה בלתי נמנעת.
אבל יש חומה נוספת שאנחנו חייבים לתת את הדעת על החולשה האסטרטגית שהיא עוללה לנו. החומה הזאת היא מערכת כיפת ברזל. הביקורת שאני כותב כאן היא לא, חלילה, נגד מי שפיתח את המערכת הגאונית הזאת, וגם לא נגד הממשלות שהטמיעו אותה – אלא נגד כל החברה הישראלית. קיבלנו את כיפת ברזל באופוריה, והרשינו לעצמנו להתמסטל מאשליית השקט שהיא יצרה. זו הייתה שגיאה אסטרטגית שאת מחירה שילמנו בטבח שמחת תורה, ואם לא נפלוש ללבנון במהרה – אנחנו נשלם אותה בקרוב מאוד גם בצפון. הנה ההסבר:
האיום הקונקרטי של חיזבאללה הוא מטריד ביותר: האויב מתכנן להמטיר עלינו עשרות, אולי מאות אלפי רקטות 'טיפשות' – כדי לרוקן את סוללות כיפת ברזל. אחרי שזה יקרה האויב ישלוף את נשקו האמיתי – טילים מדויקים שיעשו את דרכם ליעדים אסטרטגיים. כך הפכה כיפת ברזל לנקודת תורפה אסטרטגית: היא שללה מאיתנו את המוטיבציה לחצות בעצמנו את הגדר עם לבנון, לעשות את מה שמותר לנו לעשות נוכח חדלונותיו של האו"ם, לדחוק את חיזבאללה מצפון לליטאני או להשמיד אותו כליל. אם היינו עושים זאת ב־2008, כשחיזבאללה השתלט על תשתיות צבא לבנון, היינו מתמודדים עם אויב החמוש בכמה אלפי רקטות טיפשות. כעת אנחנו צריכים לשבור את הראש בשאלה איך מתמודדים עם איום הטילים המדויקים ועם צילה המאיים של איראן הסף־גרעינית.
היעד הביטחוני הבהיר ביותר סומן בתחילת המלחמה דווקא על ידי שר האוצר סמוטריץ': "אם אחרי שהמלחמה הזאת תסתיים אנחנו צריכים להקצות תקציב למיגון שדרות – המלחמה נכשלה". סמוטריץ' סימן יעד ברור – להחזיר את האויב בעזה למצב של סכין, קאטר וגדר פשוטה, אם בכלל. עצירת המלחמה לפני שהיעד הזה הושג היא בסך הכול עוד שלב במרוץ ההתמגנות וההתחמשות. השלב הבא – כך ההיסטוריה מלמדת אותנו – יהיה כואב וקשה יותר.
***