מסיפור השלכת יוסף לבור והפיוס שלאחריו אנחנו לומדים שיש מקום והכרח לשני כוחות בו זמנית בהנהגה: כוח רוחני ב'יהודה לקדשו' והכוח החומרי של 'יוסף המשביר'. ואיך נאומו המכונן של יהודה לאחיו מקבל משמעות לימנו על שבירת קונספציות, קצר בתקשורת ואחדות לאומית?
'נכון לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע', כך נהג לומר 'בעל התניא'. דומה כי בפרשתנו מסתיים ה'דו"צ' - הירי על כוחותינו. דו"צ הוא למצער ידוע לכל מאז 'השבת האחרונה', ירי שגוי של כוחותינו על כוחותינו עקב זיהוי כוחותינו בטעות נוראית ככוח עוין. ובאלגוריה, מאז חלומות יוסף, האחים מזהים את יוסף ככוח עוין למרות שאיננו כזה. יוסף לא מרים דגל לבן, אין צורך בכך כי הוא לבוש בכתונת הפסים ומזוהה כבעל חלומות העוינות להם, משיחיסט, משיח בן יוסף.
יעקב אבינו שולח את יוסף לראות את שלום אחיו והוא יוצא לדרך לחפש אחריהם, תרתי משמע. "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים"? רעים כתיב, חסרה האות 'וו'. יוסף תועה מהי הדרך הרעה של אחיו ואיפה ולמה הם רעים כלפיו? ואכן, האחים מבקשים את רעתו וניסו לשים קץ לחייו, השליכוהו אל מותו לבור אשר מים אין בו אבל נחשים ועקרבים, תקשורת עוינת, יש בו. תקשורת שגויה בין האחים השבויים בקונספציה כאילו יוסף הוא כוח עוין במשפחה. לדעתם אחר שקיבל את כתונת הפסים מאביו, זומם הוא כבחלומותיו שרק ממנו יבנה עם ישראל, והם, כל אחיו יהיו כעשו וכישמעאל, מחוץ לאומה הישראלית. טרם השכילו שיוסף ויהודה, בן רחל ובן לאה, יחדיו, מייצגים את כלל ישראל ושבכל אחד מהם יבוא ליד ביטוי כוח כללי של עם ישראל.
לא פחות משלוש כותנות מחליף יוסף מאז אותו ניסיון ה'דו"צ' ועד לפיוס ההיסטורי שבפרשתנו. כתונת הפסים שקיבל מיעקב אבינו, בגדי-אסיר משר בית הסוהר ובגדי שש שהלבישו פרעה. אך לשם ההגעה ליעד, לרגע הפיוס, היה צורך ברעב שהלך ונעשה כבד עד שאילץ את יעקב אבינו לוותר גם על בנימין ולשולחו עם אחיו לשבור אוכל במצרים. בשלב זה, נתוני המודיעין שבידי יעקב הם רק כתונת הפסים המגואלת לכאורה בדמו. מסקנתו "וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף" מבלי שיש אפילו גופה להביאה לקבר ישראל. "וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה", קוצר ראיה ומסקנה שגויה מנתוני המודיעין הנובעים מהצער הגדול והעדר נבואה, כדברי הרמב"ם 'אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות...אלא מתוך שמחה'. בנוסף, שמעון חטוף בידי מושל מצרים ולעומת זאת בידי האחים הנתונים שונים. על-פי הבנתם יוסף הוא בגדר נעדר מאז נמכר לישמעאלים. באותה שעה אחי יוסף עדיין עוטי מסכה ואינם משנים את גרסתם המיתממת כלפי אביהם, "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא"? מנגד, יוסף עוטה מסכה שכביכול אין הוא כלל מכירם. אחיו של יוסף כל כך שבויים בקונספציה שאין הם כלל מעלים בדעתם שלפניהם עומד אחיהם ולכן אין הם מזהים אותו, לא במראהו ולא בקולו, למרות 17 השנים שחיו עמו מתוך הדחקה שלא יתכן שבעל כתונת הפסים אכן ילבש בגדי שש.
המפנה מתחיל בנאום מכונן של יהודה בו הוא שוב מתגלה כמנהיג. כדברי רש"י ("יכנסו הדברים לאזניך") יש בו נחישות ותעוזה וטענות חזקות, אך יש בו גם כבוד למושל הארץ. "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה", חשוב אתה בעיניי כמלך, אך אומר המדרש, עם רמז למשמעות הפוכה, זכור את שקרה לפרעה בימי אברהם בשל התנהגותו כלפי שרה. במילים אחרות, אם אתה חשוב כמלך אתה נושא באחריות שיש למלך על כל המשתמע מכך. והרי ברור הדבר שאם פרעה יסבול כאותו פרעה דאז, עלילתך תתברר. פרעה אולי ייענש בגופו אך אתה צפוי לחדול מלהיות משנה למלך, ובגדי השש יוחלפו בבגדי אסיר.
עצם פתיחת הנאום היא דיפלומטית, כי למילה 'ויגש' מספר משמעויות. יש והיא לשון נחרצות, יש והיא לשון שכנוע כמו "מי בעל דברים יגש אליהם" [שמות כד, י"ד] ויש ומשמעותה גישה לדיון משפטי. אך בכל מקרה יש כאן תביעת צדק ולא בקשה לרחמנות. בדומה אומר רש"י על "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם" - יש הגשה למלחמה, יש לפיוס ויש לתפילה [בראשית כג, כד].
ולא בכדי יש כאן איום סמוי של יהודה, שאם העניין לא יוסדר בדרך דיפלומטית, הוא יוסדר בדרך צבאית, בדרך הכוח. כך או כך "ידע אדני שבנימין ישוב עמנו". ונביא את דברי המדרש רבה, אותו אמו"ר ע"ה אהב להקריא לנו בילדותנו: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשָׁעָה שֶׁתָּפַס יוֹסֵף הַצַּדִּיק אֶת בִּנְיָמִין וְאָמַר לָהֶם לְאֶחָיו 'הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִי עָבֶד'...מיָּד כָּעַס יְהוּדָה וְשָׁאַג בְּקוֹל גָּדוֹל, וְהָלַךְ קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, עַד שֶׁשָּׁמַע חוּשִׁים בֶּן דָּן וְקָפַץ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן וּבָא אֵצֶל יְהוּדָה וְשָׁאֲגוּ שְׁנֵיהֶם, וּבִקְשָׁה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֵהָפֵךְ עֲלֵיהֶם...אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף אֶחָיו כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יְהוּדָה שֶׁכָּעַס, אַף הֵם נִתְמַלְּאוּ חֵמָה וּבָעֲטוּ בָּאָרֶץ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ תְּלָמִים תְּלָמִים".
אך בנאום של יהודה יש משהו נעלה בהרבה מנאום דיפלומטי מבריק, והוא שהביא לפיוס המיוחל. יש בו את מרכיבי הכוח של חזרה בתשובה: חרטה, וידוי, נשיאה באחריות וגם קבלה לעתיד של האחים כולם ובפרט זו של יהודה. הגם שבנימין הוא גם כיוסף, בן רחל, לא ננהג בו כפי שנהגנו ביוסף. וכפי שמסביר זאת באופן נפלא בעל ה'כלי יקר'. יהודה אומר בשם כל אחי יוסף: "הָאֱלֹקים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ..." במילים אחרות, כל עלילת הדברים שאתה מעליל עלינו באה לנו כעונש על עוון אחר שביצענו, על מכירת יוסף אחינו ועל עוגמת הנפש שגרמנו ליעקב אבינו. יש כאן אמירת וידוי, "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנו". וכשאמר יהודה "בִּי אֲדֹנִי", כוונתו שבגין עוון אחר התגלגלנו לכאן ואני יהודה אחראי לו יותר מאחיי, שהרי, "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" הייתה הצעתי שלי. אמנם בכך הצלתי אותו, אבל כפי שרש"י אומר, האחים טענו כנגד יהודה: לו היית אומר לנו להחזירו לאביו היינו שומעים לך, ככתוב "וַיֵּרֶד יְהוּדָה" - הורידוהו האחים בשל כך מגדולתו. אני אחראי, ומדבר אני בשם כל אחיי, ובגלל שהצעת המכירה לישמעאלים הייתה הצעתי, קיבלתי עליי להיות ערב לאחיו.
החזרה בתשובה של יהודה בנאומו כוללת אפוא חרטה וסליחה בינו לבין אחיו, אך גם תשובה בינו לבין אלוקים בכך שהוא מציע ליוסף שהוא יישאר כעבד במצרים במקום בנימין. אך לשם פיוס מוצלח ויציב צריך תזמון מעולה ששני הצדדים חפצים בכך בו-זמנית. ואכן, רגע לפני נאום יהודה מתחילה לרדת המסכה מעל פני יוסף, "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו..." ואחר נאום החזרה בתשובה נכמרו רחמיו והוסרה המסכה כליל, באומרו: "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי"? יוסף הסיר מעצמו בו-זמנית כל תחושת נקם ורצון להמשיך ללמד את אחיו לקח. וכאשר האחים מתוודעים ליוסף, הגם שתחילה נבהלו, יוסף מרגיעם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". והסוף טוב – "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ".
היה זה דיבור של חרטה ותקווה לפיוס כנה ויציב, פיוס בעל משמעות היסטורית לעמנו. פיוס שאומר שיש מקום בהנהגה ליהודה - 'יהודה לקדשו', ובו זמנית מקום ליוסף - ל'יוסף המשביר', כל אחד בכתונת המתאימה למידותיו. וכפי שאמר מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל שבימים אלו מלאה שנה להסתלקותו, ביהודה מתגלה הכוח הרוחני וביוסף הכוח החומרי. שני כוחות המתעוררים בגאולה, הכוחות מתווכחים אך לבסוף מתאחדים, כאמור בהפטרה על דבר ה' לנביא יחזקאל " הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי", עד שלבסוף, רועה אחד יהיה לכולם. והפעם רועה בכתיב מלא, ב'וו': "'וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם...וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם".
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשי