יום ט"ו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת, הזדמנות טובה לשוחח עם יהודה אלבז, שהיה מלצר הכנסת בעודו בגיל 17.5 וראה את דור נפילי הכנסת, מדוד בן גוריון ודרומה.
היה זה מעט לפני מלחמת ששת הימים כאשר אלבז היה לצידם של מנהיגי האומה במשך כשנה וחצי או שנתיים. אנחנו מבקשים ממנו להיזכר בכמה מהמנהיגים הללו שישבו שם, בחדר האוכל של חברי הכנסת, והראשון שבהם הוא בן גוריון שהיה מגיע לחדר האוכל רק כאשר פולה, אשתו, לצידו.
"בן גוריון היה מגיע עם הגברת שלו לכנסת. הם היו באים לחדר האוכל של חברי הכנסת. היא שמרה עליו מכל משמר. לא להביא לו כל דבר שהוא ביקש ואמרה 'תביא רק מה שאני אגיד לך'. להביא לו לחם קלוי, מנה חמאה, כוס תה ולימון. זה מה שהיא הזמינה בשבילו", אומר אלבז ומוסיף "היא שמרה עליו. היא צודקת".
על מנחם בגין הוא מספר: "הוא היה שולח אותי לקנות סיגריות. הסיגריות עלו 80 אגורות והוא תמיד הוא השאיר לי את העודף. הם לא היו נותנים טיפים, אבל הוא היה היחיד שקיבלתי ממנו כמה גרושים, מה שהיה נחשב. הוא היה אחלה ג'נטלמן. היה תענוג לראות אותם. איפה נמצא עוד אנשים כאלה? אין עוד כאלה".
"יוסף בורג התנהג כמו אירופי. הוא אהב לאכול טוב ולשתות לפני ארוחות, ותמיד היה מבקש כוסית מסוימת לפני הארוחה. היה בוחר יין טוב לארוחה. אהב לחיות. את משה דיין לא יצא לי הרבה לפגוש אבל הוא אהב לשתות תה עם לימון", אלבז מספר.
האם מישהו מחברי הכנסת או השרים היה יוצר קשר אישי? מסתבר שלא, למעט הטיפים מבגין. "לא, לא. בחגים היינו מקבלים מהכנסת שי לחג, אבל לא אישית מהם. לא היה להם עניין לדבר איתנו. הם עסקו בעניינים שלהם ובשיחות שלהם. אנחנו הבאנו להם רק את מה שהם ביקשו וזהו".
"שמחתי לשרת אותם כמנהיגי המדינה, מנהיגי ישראל. כולם ללא יוצא מהכלל היו אז בעד המדינה, אנשים שלחמו בעד המדינה ועשו הכול למען המדינה", הוא אומר ואנחנו שואלים אם אין כיום אנשים ברמות האלה, ואלבז משיב: "גם לא יהיו...".
באחרונה הושק בלשכת יו"ר הכנסת ספר ילדים שכתב הסופר עמנואל בן סבו על דמותו של אחיו של יהודה, נתן אלבז ז"ל שנהרג כאשר קפץ על רימון כדי להציל את חבריו למחלקה. ביקשנו מיהודה לספר מעט מקורות אחיו, והוא נענה: "לפני שהוא הגיע לישראל הוא בלבל את המוח להורים שלנו שהוא רוצה לעלות לישראל... אימא שלי אמרה לו חבל עליך, אולי תמות שם, אבל הוא אמר שאם אני מת זה למען המדינה. הוא עשה תרגילים להורים שלא רצו לתת לו אישור לעלות עם עלית הנוער. הוא מצא דרך לעקוף אותם והגיע לארץ".
אחיו שהיה שומר מצוות הגיע לאחד הקיבוצים והתקשה לראות בליל הסדר כיצד על השולחן נמצאים לחם ומצות יחד, וכשהגיע מועד גיוסו שמח להצטרף לחטיבת גבעתי, וכחייל בודד לא היה חוזר בשבתות חופשיות לבית כלשהו אלא נשאר בבסיס. "זה היה הבית שלו".
באחד הימים הגיעה לבסיס אישיות בכירה כלשהי והחיילים הצטוו להיערך, לנקות ולסדר את עצמם ואת הבסיס. נתן, אחיו של יהודה, שמע נקישה והבין שנצרת רימון השתחררה. הוא תפס את הרימון ורץ הרחק מהמחלקה לשוחה שהייתה בסמוך, שם התפוצץ הרימון והביא למותו. על המעשה קיבל אות מופת.
אנחנו שואלים את יהודה אם כל אותם פוליטיקאים שלצידם שימש כמלצר ידעו את סיפורו האישי והוא משיב בשלילה. "לא אמרתי לאף אחד. אני לא יודע מה זה היה מועיל. לא ראיתי בזה שום ערך".
יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, הכיר את סיפורו של נתן אלבז ז"ל ומאחר וסבר שבני המשפחה כבר אינם פוקדים את קברו נהג להגיע למקום ולציין את זכרו עוד בטרם השקת הספר בלשכתו. יהודה מספר כי אוחנה לא ידע על כך, אבל בני המשפחה, שני אחיו של נתן וילדיהם, מקפידים להגיע לבית העלמין ביום הזיכרון וביום השנה ליום בו נהרג. "הוא יצר איתנו קשר והזמין אותנו מיוזמתו".