"מה שלומך?" אני שואלת את רחל פריקר מקיבוץ בארי. "בדיוק הבוקר חשבתי על זה", היא משיבה. "על מה שלומי, מה שלומנו כקהילה עכשיו, כשעברו יותר מחודשיים מאז השבעה באוקטובר. כשיצאנו מהטבח היו המון אנרגיות, תקופה שבה היינו צריכים לאסוף את עצמנו, לבדוק מי חי ומי לא ולהתחבק עם כולם. עברו חודשיים ואני מרגישה שיש קצת סדק בכוחות הללו. היינו מאוד עסוקים בלוויות ובניחומי אבלים, היה הרבה בלבול וסערת רגשות ועכשיו הכאב מציף".
איך מתמודדים?
"אני נמצאת כל הזמן בעשייה", היא עונה, "מתראיינת הרבה, נפגשת עם אנשים רבים שמזמינים אותי לדבר בפורומים שונים ומוצאת את עצמי עוסקת כל הזמן בחיזוקים ובשיחות על אמונה. בכלל לא תכננתי או כיוונתי להיות במקום הזה, אבל ככה זה היה בכל מה שעשיתי בחיים. גם לא התכוונתי לייסד בית אבות בבארי ולא התכוונתי להקים בית כנסת בקיבוץ. אז עכשיו אני מוצאת את עצמי בכל יום פוגשת אנשים ומדברת איתם על אמונה שמחזקת ונותנת כוחות".
שרשרת של ניסים
רחל פריקר, בת 70, היא המייסדת והגבאית של בית הכנסת בקיבוץ בארי. לפני שמחת תורה תשפ"ד היא התלבטה מאוד מה לעשות בחג, היות שקיבוץ בארי חגג באותה שבת את יום העלייה לקרקע. "הייתה לי דילמה האם לעשות את ההקפות בבית הכנסת בליל שבת כפי שאנחנו עושים כל שנה, כי חששנו שלא יגיעו מתפללים בגלל המסיבה הקיבוצית". לבסוף התקבלה החלטה בתיאום עם הרב של קיבוץ עלומים השכן, אשר מסייע לבית הכנסת בבארי, להקדים את שמחת תורה ולעשות את ההקפות לפני כניסת החג. "החלטנו שעדיף לציין את החג בדרך הזאת מאשר לא לציין אותו בכלל. הייתה שמחה ענקית בבית הכנסת, הגיעו המון משפחות וילדים ורקדנו עם הדגלים של שמחת תורה", היא מספרת בעיניים נוצצות.
באותה שבת אירחה רחל את בתה המתגוררת בקיבוץ ואת בנה וכלתה, שהייתה בשבוע ה־41 להריונה הראשון. "עשינו קידוש, אכלנו סעודת חג וחשנו התרוממות רוח", היא נזכרת. משפחת פריקר התגוררה בבית גדול ויפה בשכונת הכרם, שכונה חדשה שדרכה חדרו המחבלים לקיבוץ.
"מוקדם בבוקר הייתה אזעקת צבע אדום. התנהלנו לאיטנו לתוך הממ"ד, אנחנו מאוד מתורגלים", היא נאנחת. "ואז בעלי קרא בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ שיש חשש לחדירה של מחבלים. לא התרגשנו, כי גם את זה אנחנו מכירים. חשבנו שזו חדירה של מחבלים בודדים באזור, לא תיארנו לעצמנו שמדובר בחדירה לקיבוץ. אבל ברגע שבעלי הקריא לי את ההודעה, ראינו את המחבלים ליד חלון המטבח והם התחילו לירות לתוך הבית. באותו רגע גם קיבלתי שיחת טלפון מאחיו של השכן הרווק שלנו. האח סיפר שהשכן היסטרי והתחנן שנכניס אותו לממ"ד יחד איתנו, וכך היה".
כך התחילה "סאגה מטורפת", כלשונה שנמשכה 12 שעות: "מחבלים נכנסו לתוך הבית בצעקות 'אללה אכבר'. היינו סגורים בממ"ד ובינתיים הם בזזו את כל מה שהיה בעל ערך בבית". המחבלים מיקמו את החמ"ל שלהם בקומה השנייה הצופה על כביש הגישה לשכונה, זרקו רימונים על חלון הממ"ד, וכל הזמן יצאו להילחם וחזרו. "ישבנו בחושך, בלי מים ואוכל. כלתי הייתה בהיריון מתקדם והייתה צריכה ללדת כל רגע. השכן היה בהיסטריה. אני אחות במקצועי והרגעתי אותו בעזרת תרגילי נשימה".
מה הרגשת בתוך הזוועה הזאת?
"הרגשתי שמשהו פיזי ממשי עוטף אותי ושומר עליי", היא משחזרת. "זו הייתה הרגשה מוזרה בתוך התופת. לקחתי את הפלאפון וקראתי תהילים בלי הפסקה. לא ידעתי אילו פרקים צריך לקרוא, אז כתבתי בגוגל 'תהילים לשמירה, להצלחה, לבריאות' וקראתי עד שהבטרייה של הטלפון נגמרה". בנה ובעלה של רחל החזיקו כל הזמן את ידית הממ"ד והכלה, שפחדה מאוד שתכרע ללדת בסיטואציה האיומה הזאת, לא הפסיקה להגיד "אתם נאיבים, אתם לא מבינים, הצבא לא יגיע. אנחנו נמות פה".
"באופן ניסי המחבלים לא ניסו לפתוח את הדלת", אומרת רחל. "הם ידעו שאנחנו שם כי יש לי מיחם במטבח ופלטה של שבת, ובכל זאת לא ניסו". מאוחר יותר המחבלים הבעירו את הבית בעזרת להביור, ואז הם כבר לא היו יכולים להגיע אל הידית. "בנוסף קרה לנו עוד נס: מכיוון שאני חובבת אסתטיקה, כאשר עברנו לבית החדש ביקשתי מבעלי שיכסה באופן דקורטיבי את שני פתחי האוורור של הממ"ד. הוא הכין להם כיסוי עץ וסגר אותם וזה כנראה מה שמנע מהעשן להיכנס לממ"ד ולחנוק אותנו".
הבית של משפחת פריקר נשרף כליל. "הבנו שאנחנו בסיטואציה איומה, אבל אני נשארתי שקטה ודיברתי עם השם. תמיד אני אומרת שיש לי ערוץ תקשורת ישיר עם הקדוש ברוך הוא. כך למדתי מסבתי ע"ה, שהייתה יוצאת החוצה ומתפללת: אבא, אני צריכה כך וכך, תעזור לי בבקשה".
מה אמרת לקב"ה?
"אמרתי לו: הגעתי לגיל 70. אין לי בעיה שתיקח אותי אם הגיע זמני, אבל בבקשה תציל את הילדים שלי".
האחות של השכן ששהה איתם בממ"ד יצרה קשר עם אדם בשם עמי דניאל מארגון 'אחים לנשק': "הוא בדק מה קורה איתנו ואמר: אנחנו יוצרים קשר עם הצבא שיבוא לחלץ אתכם ראשונים, כי יש איתכם אישה לפני לידה. נתנו לו מיקום ופרטים מזהים וחיכינו למחלצים". היא לוקחת נשימה ואומרת: "תביני, כמעט כל השכנים שלנו נרצחו או נחטפו. מעט מאוד אנשים יצאו חיים מהשכונה הזאת. יחידות מובחרות ניסו להיכנס לקיבוץ ונהרגו בשער. בקבוצות הווטסאפ אנשים זעקו 'איפה הצבא? רוצחים אותנו, שורפים אותנו'. שמענו את הנשימות האחרונות שלהם ואני רק קראתי תהילים. הבנתי שאני לא יכולה לעשות כלום".
לא פחדת?
"לא נכנסתי להיסטריה. אולי בגלל שאני אחות ואני יודעת לפעול במצבי לחץ. בתוך כל הכאוס הרגשתי שמורה. כשנפגשתי עם אחי לאחר החילוץ, הוא סיפר לי שיומיים לפני הטבח הוא חלם חלום שבו ראה את אבי ע"ה בתוך מקום גדול מאוד יחד עם עוד קרובי משפחה שכבר נפטרו, והם מתפללים. בחלום אבא קרא לו שיצטרף לתפילה. בעיניי יש משהו מאוד רוחני בדבר הזה. אני מאמינה שיש השגחה פרטית מאוד גדולה ושניצלנו בנס".
חיילי צה"ל חילצו את משפחת פריקר תחת אש כבדה אל בית אחר בקיבוץ שלא נפגע. "לאחר 20 דקות הגיע צוות אלחנן (כך כונו אלחנן, מנחם ואיתיאל קלמנזון שהגיעו מעתניאל לבארי כדי לסייע בחילוץ והצלה. הם חילצו כמאה איש תחת אש כבדה ואלחנן הי"ד נהרג. ה"צ). הם הכניסו לג'יפ את כלתי ובני, את בתי ואותי. בעלי נשאר מאחור. את החילוץ הזה אני בחיים לא אשכח", היא אומרת. "אלחנן טפח בחוזקה על החזה שלו ואמר: 'קוראים לי אלחנן, אחי זה מנחם, אל תדאגו. אנחנו נוציא אתכם מכאן, אתם תצאו מפה בחיים, אל תפחדו'. מנחם התחיל לשאול את כלתי אם היא מרגישה את העובר והרגיע אותה שהם ייתנו לה סוכר ושהכול יהיה בסדר. את הכול הם עשו בשלווה וברוגע מוחלטים". בתוך הג'יפ אלחנן ביקש מהם לא להרים את הראש: "הוא לא רצה שנראה מה קורה מסביב, אבל אנחנו בכל זאת הסתכלנו", היא אומרת בצער. "ראינו ערמות של גוויות: מחבלים, חברים וחיילים. כל הקיבוץ בער. כשהגענו לשער הם רצו לקחת אותנו לשטחי הכינוס, אבל הבת שלי אמרה לאלחנן: 'אני לא זזה מפה עד שתביאו את אבא שלי'. הוא אמר לה: 'אל תדאגי. חכי פה, אני חוזר ומביא את אבא שלך', וכך היה".
משפחת פריקר פונתה למלון בים המלח יחד עם כל חברי קיבוץ בארי. "למחרת בבוקר שמענו שאלחנן נהרג", היא מספרת. "זה הקטע שהכי שובר אותי בכל הסיפור הזה. אני מדברת עם הקדוש ברוך הוא ואומרת לו: איך יכול להיות? יש לו חמישה ילדים! אף אחד לא קרא לו, הוא הגיע כדי להציל אנשים והוא לא חוזר הביתה?!"
ומה התשובה?
"אני מבינה שאני לא יכולה לשאול כלום, כי אני ממילא לא אבין", היא מודה. "מתברר שלאחר יום וחצי של לחימה מנחם אמר לאלחנן 'אנחנו נלחמים כבר יום וחצי בלי הפסקה. בוא ננוח רגע, נאכל, נשתה משהו ונמשיך'. אבל אלחנן אמר לו 'רק עוד בית אחד', ובבית הזה הוא נהרג". איתיאל, הצלע השלישית בצוות, סיפר שאחרי שהוא ראה את מי הם חילצו לא הייתה לו בעיה למות, אבל כשהוא משך החוצה את אלחנן שנהרג ואת מנחם שנפצע, עברה בראשו המחשבה: "אסור לשלושתנו למות, לא נעשה את זה למשפחה שלנו".
במרכז הקיבוץ: בית הכנסת ובית האבות
הוריה של רחל פריקר עלו מתימן, משפחה שהיא נצר לשושלת דיינים ומקובלים. בית הוריה היה בית שומר תורה ומצוות ואביה אף הקים בית כנסת ברמת גן. את בעלה הנוכחי, ארווין יהודה, הכירה בתל אביב. הוא היה מתנדב משוויצריה שהגיע לקיבוץ בארי, עבר גיור אורתודוקסי וברית מילה בגיל 27. "לא רציתי לעבור לקיבוץ, אני מאוד עירונית", היא אומרת, "אבל ידעתי שבעלי לא ירגיש בבית בשום מקום אחר". הנישואין לארווין הם נישואיה השניים. מנישואיה הראשונים יש לה בת ומהנישואים הנוכחיים יש לה בת ובן.
שנים רבות היא עבדה במחלקה האורתופדית בבית החולים תל השומר כסגנית האחות הראשית. בנוסף לכך הקימה רחל בבארי בית אבות ששמעו יצא למרחוק: "בנינו בקיבוץ את נאות בארי, בית אבות לתפארת שמוכר בכל הארץ. ניהלתי את המקום במשך 20 שנה ופיתחתי תוכניות עבודה מאוד מעניינות, שאחר כך הגיעו אנשי מקצוע מכל הארץ כדי ללמוד אותן. ילדי הקיבוץ, מגיל ינקות ועד בר מצווה, היו באים לבקר בבית האבות ולהיות עם הקשישים. המבנה כולו מלא חלונות, צופה לבמה המרכזית של הקיבוץ כדי שהקשישים יוכלו לראות את החיים במקום שהם הקימו ולהיות חלק מהדופק הקיבוצי. המקום מרכזי מאוד ואפשר גם לראות מבחוץ מה קורה בפנים. הוא בנוי בצורה מזמינה, כך שכל מי שעובר בחוץ נכנס לבקר. רציתי להביא למצב שהמקום ודייריו לא ירתיעו את החברים, והם יהיו חלק ממרקם החיים. רציתי שהקהילה תבין כמה חשוב הערך של כיבוד הורים ושל 'והדרת פני זקן'".
רחל למדה גם ליווי רוחני של חולים על ערש דווי והוסיפה בבית האבות יחידה של הוספיס. אפילו בעלי חיים היו שם והיוו מרכיב טיפולי. כאמור, שמו של המקום ושמה של רחל כמקימה ומנהלת הלכו לפניהם, עד כדי כך ששר הבריאות דאז משה כחלון מינה אותה במינוי אישי להיות פוסקת בוועדות ערר של משרד הבריאות בנושאי סיעוד, תפקיד שהיא עוסקת בו גם כיום. "בכל יום שישי הייתי מכינה שולחן שבת גדול לדיירים ולבני משפחותיהם והיינו עורכים קבלת שבת וקידוש, כולל דברי תורה וניגונים. הייתי חייבת להכניס מסורת במקום", היא אומרת. "בעיניי זה חשוב מאוד. אני מסורתית, לא נוסעת ולא מבשלת בשבת, ובשבילי שבת היא יום משפחתי בעל משמעות עמוקה".
המסורתיות והזיקה העמוקה שלה ליהדות הביאו אותה ליוזמה נוספת, לא שגרתית בכלל בנוף הקיבוצי בישראל: הקמת בית הכנסת בקיבוץ בארי. "את כל מה שלמדתי כשהקמתי את בית האבות יישמתי אחר כך כשהקמתי את בית הכנסת. שניהם עומדים זה ליד זה במרכז הקיבוץ, ובעיניי מסמלים את הפן הפיזי לצד הפן הרוחני", היא מסבירה את החזון שהניע אותה, "הרבה פעמים אני חושבת שאולי הגעתי לקיבוץ רק כדי להקים את בית הכנסת".
איך הגעת להקמת בית כנסת בקיבוץ?
"שני בחורים מהקיבוץ פנו אליי וביקשו שאסייע להם להקים בית כנסת. הם רצו שנערים יוכלו לעשות בר מצווה ולעלות לתורה, ושביום כיפור הם לא יצטרכו לנסוע למקום אחר כדי להתפלל". הבחורים אמרו לרחל שיש כ־40 איש שמעוניינים בהקמת בית הכנסת, אבל בפועל לישיבה בנושא הגיעו רק שלושתם.
איך הקיבוץ הגיב לבקשה?
"אני רוצה מאוד להגיד רק דברים טובים ויפים", היא נזהרת בלשונה, "ולכן אגיד לך בצורה עדינה שזה לא היה קל, אפילו מאתגר מאוד. אבל אני גם מבינה את האנשים: יש בקיבוץ משפחות מעורבות של נוצרים ויהודים, והיה פחד גדול מאוד מכפייה דתית או מכך שהילדים יחזרו בתשובה".
אחרי דיונים וישיבות נפתח בית הכנסת במאי 2006, לאחר שהקיבוץ הודיע לרחל שלא יינתנו תקציבים כלשהם למקום.
נפגעת?
"לא. למה להיפגע? אם אני עושה משהו באמונה שלמה, אין לי ספק שזה יצליח. התפללתי שזה יעבור וההצבעה אכן עברה. לפני ישיבות מזכירות הייתי אומרת לקדוש ברוך הוא: אני לא מבינה כלום, אני לא יודעת מה להגיד, תשים לי את המילים הנכונות בפה. בישיבות עצמן הבנתי שאני לא צריכה להגיד כלום, רק לפזר אהבה, להקשיב ולא להיכנס לוויכוח בשום אופן. לא הייתי מוכנה להקים בית כנסת מתוך מחלוקת ושנאה. אני אדם שאוהב לחבק, אוהבת אנשים, אוהבת להקשיב ומקבלת כל אחד איך שהוא. קטונתי מלהעביר ביקורת וזה מה שמאוד סייע לתהליך".
בית הכנסת נפתח בהכנסת שני ספרי תורה: "כתבנו בבית הכנסת החדש את האותיות האחרונות, וסופר הסת"ם זעק במיקרופון 'שמע ישראל'. באותו רגע הרגשתי שנפתחו שערי שמיים", היא משחזרת. "למחרת קיבלתי טלפון מהנהלת הקיבוץ שהודיעה לי שבית הכנסת לא יכול להיפתח לפני שייכתב תקנון למקום". בשלוות הנפש שלה היא מספרת שהמקום היה סגור במשך לא פחות משנה לאחר הפתיחה, עד שהתקנון אושר ובית הכנסת נפתח שוב.
זה קרה כי אנשים התלוננו?
"אני מקפידה לדבר רק באופן חיובי", היא מדגישה, "ולכן מעדיפה שלא לומר את המילה 'התלוננו', אלא שהייתה דרישה לכתוב תקנון. מאוד חשוב לי שלא לדבר באופן שלילי, במיוחד אחרי מה שעברנו בשבעה באוקטובר. בקיבוץ יש אנשים טובים שמקבלים כל אדם, ואכן אחרי שבית הכנסת נפתח ילדים רבים עלו לתורה, וביום כיפור התפללנו בחוץ כי לא היה מקום. בכל יום שישי פתחתי את בית הכנסת גם אם לא היה מניין, ותמיד הגיעו חברי קיבוץ ואורחים. המקום הזה חולל ניסים", היא מעידה. "אנשים שלא התחתנו ונתתי להם מפתח להתפלל בבית הכנסת מצאו את זיווגם, אנשים שלא נפקדו ובירכנו אותם נפקדו, ועוד סיפורים מרגשים".
היו גם ויכוחים סביב נושא ההפרדה בתפילה: "הכנתי מחיצה על גלגלים שאפשר להזיז ואפשר לראות מעליה. כשבאו נשים ושאלו 'אני חייבת לשבת פה?' תמיד אמרתי להן לשבת איפה שהן רוצות. באופן טבעי, כולן היו מתיישבות יחד איתי בעזרת הנשים. אם את מאוד רוצה משהו ופועלת לטובת עניין טוב וראוי, אנשים לא מתווכחים איתך".
לאחר הטבח היא התראיינה בגלי צה"ל אצל רזי ברקאי ורינה מצליח. "זה היה ריאיון לא קל, אבל מרוב שהם התעניינו במה שאמרתי הם ראיינו אותי פעמיים, יום אחרי יום. רינה שאלה אותי לגבי המחיצה ואמרה שממש מרתק לשמוע איך אפשר ליצור מחיצה שתאפשר לשני הצדדים להרגיש בנוח. יותר ויותר אנשים באו להתפלל איתנו, והיום אני מנסה להרחיב את המקום ולבנות עתודה שתמשיך את הפעילות". חברתה הטובה יהודית וייס הי"ד, שנחטפה ונרצחה, סייעה לה רבות בבית הכנסת, וחבר הקיבוץ יוסי שרעבי, שהיה מטפל בכל ענייני המקום, חטוף כעת בעזה.
כשרחל חזרה לראשונה לביתה השרוף היא גילתה שהסוכה שהקימה לא נפגעה כלל, אפילו הקישוטים נותרו כשהיו. כמו כן היא מצאה את התפילין של בעלה כשהן שלמות, כיסוי חדש לחלות שלא נשרף כלל, ושתי ערכות שהכינה כדי לתת מתנה לחתנים של בנותיה ונותרו שלמות לגמרי.
"יומיים אחרי שחולצנו נולדה הנכדה הראשונה שלנו, ארבל", היא אומרת. "ניצלנו כולנו בנס, ויומיים אחר כך קיבלנו תוספת יקרה למשפחה. אני מרגישה שקיבלתי את חיי ואת חיי יקיריי במתנה, ומרגישה חובה ללכת ולחזק אנשים אחרים באמונה".
מנציחים את הנרצחים
בימים אלו בית הכנסת של בארי שוקק חיים. מתקיימים בו מניינים רבים של חיילים מדי יום, והוא אף משמש כבית מדרש פעיל מאוד. "עשינו שם ברית מילה מאוד מיוחדת", היא מספרת. "ביום הטבח נהרג בפתח בית הכנסת קצין מסיירת מטכ"ל בשם דוד מאיר. לאחר הטבח התקשר אליי בן דודו, סיפר שנולד לו בן וביקש לעשות את הברית בבית הכנסת שלנו. זה לא היה פשוט כי מדובר בשטח צבאי סגור, אבל הצלחנו לארגן את זה ונערכה בבית הכנסת ברית מרגשת מאוד. האבא בכה כמו ילד ואמר לי: 'בן דוד שלי נרצח פה, בפתח בית הכנסת. הדם של הברית זה כנגד הדם שלו, וזה מה שנקרא בדמייך חיי'. כשהוא אמר לי את זה, הבנתי את גודל העניין".
מאז הטבח הוכנס לבית הכנסת בבארי ספר תורה לעילוי נשמת עמית מן, הפרמדיקית שנרצחה במרפאה של הקיבוץ. "כעת גם כותבים ספר תורה לעילוי נשמת אלחנן קלמנזון וכל הנרצחים של הקיבוץ", היא מספרת. "כשהייתי בבית הכנסת בפעם הראשונה כדי לפגוש את החיילים ולכתוב אות בספר התורה, ניגש אליי חייל ואמר לי: 'המפקד של אלחנן נמצא עכשיו בקיבוץ, הוא רוצה לפגוש אותך'. נפגשנו ואמרתי לו: 'אתה לא מבין כמה אני מתרגשת לראות אותך ואני מבקשת רשות לחבק אותך, כי את אלחנן אני כבר לא יכולה לחבק, וגם לא להגיד לו תודה, אז דרכך אני יכולה להגיד תודה'. חיבקתי אותו, הוא שם את הראש על הכתף שלי ופרץ בבכי ואני בכיתי איתו".
לאחרונה פנה אליה מפקד בכיר בצה"ל שנמצא בעומק הלחימה בעזה בבקשה לערוך את העלייה לתורה של בנו בבית הכנסת. חייל שעמד להתחתן ביקש ממנה לעלות לתורה ולקחת אפר מהבית השרוף שלה כדי לשים על ראשו בזמן החופה. "מאז הטבח עשינו ברית מילה, עלייה לתורה של חתן, הכנסות של ספר תורה ובר מצווה. אותי זה מרגש מאוד".
איך את מסבירה לעצמך את כל מה שקרה?
"יש לי הנחות יסוד שאני חיה איתן מאז שאני צעירה, ועליהן חונכתי: אנחנו לא בוחרים מתי לבוא לעולם ומתי ללכת ממנו, אבל יש לנו בחירה מה לעשות בין שניהם. אין לי ספק שיש מישהו שמנהל את העולם. כל אחד יכול לקרוא לו איך שהוא רוצה, אני קוראת לו אלוקים. אני בן אדם פשוט, קטונתי מלהבין דברים, אבל אם מישהו מנהל את העולם - אז אני מאמינה בו באופן מוחלט ואין לי זכות או אפשרות לשאול שאלות. כי גם אם אקבל תשובות, מי ערב לי שאבין אותן? מכיוון שזה המצב, למה לי לנתב אנרגיות לשאלות שאין עליהן תשובה? את האנרגיות שיש לי אני רוצה לנצל רק להודיה גדולה".
ובכל זאת, היא משתפת בתחושות קשות שהיו לה ביום כיפור האחרון: "ביום כיפור אנשים רצו להתפלל בתל אביב, כמו שהיה כל השנים, אבל היה קיטוב כל כך גדול ולא הסכימו לאפשר לאנשים לקיים את התפילה. ברגעים הללו הרגשתי שמשהו נקרע בתוכי, כאבתי את הקיטוב הזה מאוד. יש משפחות שנקרעו, חברים שלא מדברים, זה נורא. אז אולי זה כמו הורים שאומרים לילדים שרבים: אתם אחים. אם אתם לא יכולים להפסיק לריב, תיכנסו לחדר ותסתדרו לבד. אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא ראה את הריבים וזז טיפה הצידה, רק לרגע, כדי שנסתדר לבד. וכשאלוקים זז רק לרגע, יכול לקרות משהו נורא כמו השבעה באוקטובר".
את מרגישה שינוי בקרב אנשי הקיבוץ בנושא הזה מאז השבעה באוקטובר?
"בכל העם פתאום יש חיבור, ואני מתפללת שזה יימשך. גם אצלנו אנשים יותר מתעניינים ביהדות. עשינו פה ברכת הגומל המונית, רבים מבקשים מזוזות ומחפשים להתחזק. המוח הרי לא יכול לקלוט את מה שקרה פה, זה בלתי נסבל. אחרי הטבח הסתכלתי על הסוכה הארעית שלי ששרדה את כל התופת ושאלתי מה המשמעות של הדבר הזה. בנינו בית חזק, ייבאנו את הלבנים ואת העץ מחו"ל והכול הפך לאפר ברגע, בעוד הסוכה נשארה שלמה. בתוך הסוכה יושבים כל עם ישראל יחד, ועם ישראל כולל את ארבעת המינים. אני חושבת שהמסר ברור: תפסיקו לריב, תקבלו זה את זה, אל תילחמו זה בזה. אני רואה את החיילים שממלאים את בית הכנסת ואני אומרת לקדוש ברוך הוא: איזה יופי של עם יש לך, אילו ילדים טובים! תשמור עליהם בבקשה, תגאל אותנו בחסד וברחמים".
***