"אתם יכולים ללכת, אני לא זז מפה", אמר בשבוע שעבר אבי שמריז כשנשמעה אזעקה ברחבי קיבוץ שפיים, שם הוא ישב שבעה על בנו אלון.
אלון, שנחטף לעזה והצליח לברוח משוביו, לקח איתו עוד שני חטופים ודאג להם, ולאחר חמישה ימים של תקווה בעזה נורה בשוגג בידי כוחות צה"ל. שמריז סיפר על בנו הגיבור, שסבל מאוד בשבי אבל לא ויתר, ועשה הכול כדי להינצל. בעיצומה של השיחה בין שמריז האב לעיתונאי ערוץ 11 אמיר גרא נשמעה אזעקה וכל האנשים מסביב רצו למרחב המוגן. כולם, חוץ ממנו. אצלו זה עיקרון. "אני רוצה שתבין", אמר שמריז, תושב כפר עזה, לגרא, "אני מהשבעה באוקטובר לא נכנס יותר לממ"דים. לא נכנס. גמרתי להיכנס לממ"דים. הממשלה הזאת צריכה להבין, אם אני חוזר לכפר עזה – אני הורס את הממ"ד. תדאגו שלא יירו עלינו טילים. זאת הדרך. אם הייתי מתנהג ככה לפני עשרים שנה, לא הייתי עכשיו במצב הזה".
שמריז עשה מעשה לא מומלץ, אל תנסו אותו בבית. חובה על אדם להישמר ולשמור על חייו ולהיכנס למקום מוגן. אבל כדאי לשים לב לדברים שהוא אמר. התרגלנו. למדנו לחיות עם כיפות הברזל, האזעקות, הטפטופים והסבבים.
בכל פעם שנסעתי לבקר את הדודים שלי שגרים בעוטף עזה, הייתי חולפת ליד המיגוניות שפזורות לאורך הכבישים, ליד כל תחנת אוטובוס ובכניסה לכל יישוב. נרמלנו את המיגוניות. לא סתם נרמלנו, עיטרנו אותן בציורים. הפכנו אותן אומנותיות, יפהפיות, כאלה שמוסיפות לנוף. רצינו שנשכח למה הן נמצאות שם ומה הן מספרות. זו הייתה טעות. היינו צריכים להשאיר אותן אפורות ומכוערות, שנזכור כל העת שמצב ביטחוני של איום מתמיד, שבו בכל רגע נתון יכולה לנחות כאן רקטה מכיוון עזה, הוא לא הגיוני.
ביום רביעי בחול המועד סוכות נסענו לדודים המקסימים שגרים במושב מבטחים. אבל לפני הארוחה המסורתית בסוכה הם ארגנו לנו סיור במקום מעורר השראה - מו"פ דרום, מרכז המחקר והפיתוח החקלאי של האזור. ביקרנו בחממות, שמענו איך מנסים לתת טעם לפרי הפיטאייה, למדנו איך מגדלים אננס, שמענו על האתגרים הגדולים של החקלאות הישראלית (וזה כשעוד היו תאילנדים). אבל היינו במקום שבו אפשר לראות את הבתים של דרום רצועת עזה בלי משקפת, והמדריך רצה להוסיף משפט אחד על המצב. "תסתכלו לשם", הוא אמר והצביע על בטונדה, "זה הדבר המצחיק החדש שצה"ל הביא לפה. הם רוצים שנסתתר מאחוריה. אני אומר לכם שכל המדיניות הזאת של הגנה היא מוטעית. יום אחד אנחנו נשלם עליה מחיר כבד".
היום הזה היה בדיוק שלוש יממות אחר כך, בשבת בבוקר, שמחת תורה. ביום ההוא ההגנה הטובה, המושקעת והיקרה קרסה בתוך דקות. הבנו בדרך הכואבת ביותר מה המחבלים האלה, השכנים שלנו, זוממים ומסוגלים לעשות לנו. עם חשיפת עיר המנהרות המשוכללת אנחנו מבינים שהיו פה שנים ארוכות מאוד של בניין כוח להרע, של צבא מיומן, מתוקצב ומחומש היטב. הפנמנו שצריך להשמיד את חמאס ואת תומכיו הרבים, שאין אפשרות אחרת. ועוד לא דיברנו על חיזבאללה בגזרת הצפון, אויב אכזר ומתוחכם אפילו יותר. כולם מבינים שגם הוא חייב לחטוף מכה אנושה מידי צה"ל.
מקפידה לצעוד בקומה זקופה
קל להכריז את זה בארוחות שבת או לכתוב את זה בעיתון, אפילו לצעוק את זה בהפגנה. אבל אז, כשמתחילים במלאכה, מגלים שמלחמה היא דבר נורא. זה אומר שכול ואובדן של ילדים ובעלים ואבות ואחים ונכדים, ואיתם אין־סוף מעגלי צער. זה אומר פצועים רבים וקשים בגוף ופצועי נפש. זה אומר דאגות וחרדות והפסד כלכלי ופגיעה בחיי המשפחה. כמה קשה לשאת את כל זה.
אבל אנחנו חייבים, פשוט חייבים להביט קדימה, לנשוך שפתיים ולדעת שזו הדרך. אין לנו פריבילגיה להיחלש. אין לנו אפשרות לומר שאין לנו כוח, אסור לנו לחשוב שאנחנו לא יכולים יותר. מה שאנחנו לא יכולים זה שחבלי ארץ שלמים במדינת ישראל יהיו מאוימים. שאחת לחצי שנה יהיו טפטופים או סבב, שהביטחון של כולנו יהיו מופקר.
וכן, הדרך לשם ארוכה וכואבת, ולפעמים כמעט בלתי נסבלת. אבל אנחנו חייבים לזכור את המהות ואת התכלית ואת המטרה, ולהמשיך לצעוד בקומה זקופה. כדאי להתחנן לניסים ולקיצורי דרך, אבל גם כשהדרך מתארכת אנחנו חייבים לדעת ללכת בה.
איך עושים את זה? קודם כול מבינים שהמלחמה בטרור מתחילה בעורף. שהטרור רוצה להשפיל ולהעציב ולהפוך אותנו לשפופים. האויבים שלנו, תאבי המוות, אלה שמשתמשים בילדים כמגן אנושי ויורים באזרחים שלהם, יודעים שאנחנו אוהבי חיים, שאנחנו מצטערים על כל אבדה. אבל אסור שזה יהיה כלי הנשק שלהם. לפני כמה שבועות החלטתי להקפיד לשבת וללכת זקופה. מחבלי החמאס לא ניצחו אותי ולא את משפחתי ולא ינצחו. הם גם לא יכופפו את העם שלנו. המלחמה שלנו מתחילה בדברים הקטנים, בלחיות למרות הצער, בלהמשיך, בלא להיכנע לעצב.
ומה עוד? שומרים על עצמנו. מנסים למצוא עיסוקים שנותנים כוחות ולא כאלה ששואבים אותם. לפני שמדליקים את הטלוויזיה או הרדיו או פותחים אתר חדשות חושבים טוב טוב האם מה שאיחשף אליו ייתן לי כוח או יחליש אותי. כבר צפיתם? אם זה לא עשה לכם טוב, פשוט אל תפתחו בפעם הבאה. דלגו.
וזה לא רק מה שאנחנו צורכים, זה גם מה שאנחנו מייצרים. אנחנו אחראים לא פחות מהתקשורת על איכות הסביבה וגובה המורל. כדאי לחשוב היטב לפני שכותבים. האם הפוסט, הסטטוס, הציוץ או ההודעה בווטסאפ יוסיפו כוחות, ייתנו דלק חיובי לנו ולאנשים סביבנו או סתם יחלישו? אם אתם לא בטוחים שהם יפעלו טוב - ותרו. לפעמים צריך להתאמץ לנצור את יצר ההקלדה. הכוחות של העם שלנו קריטיים במלחמה הזאת.
אחד ממקורות העוצמה בימים אלה הוא החיילים שנמצאים בלב עזה, אלה שפוגשים את הרשע ונלחמים בו. הם ממשיכים בכל הכוח, בנחישות שאפשר רק להעריץ. זו לא התלהבות בוסרית של ילדים קטנים. זו דבקות במשימה של מי שכבר היו במצבים מסכני חיים, כמעט נפצעו בעצמם וחוו אובדן של חברים. ולמרות הכול החיילים שלנו כל כך נכונים להיות שם ולהילחם. הם מוכנים להעמיד את עצמם בסכנה גדולה ולסבול מתנאים קשים, מגעגועים לבית ומהפסדים בעבודה (כמו גם המילואימניקים בגזרות האחרות). הם פשוט מבינים על מה המלחמה הזאת. תקליטו אותם בפעם הבאה שהם יוצאים לאפטר ותקשיבו בלופ.
ולמי שנשאר עוד כוח, תדאגו לחזק את נשות ואימהות המגויסים שמחזיקות בית ולא ישנות בלילות. תאמינו לי, זה ישתלם. אמא חזקה זה אומר משפחה חזקה ובית חזק ועם חזק. ואם אתם מעסיקים נשים כאלה או מילואימניקים, בחייאת - תתחשבו, תפנקו, תוותרו על איחורים והיעדרויות וריחופים. מסירות למען עם ישראל, נחישות וסבלנות הן תכונות שכל מעסיק היה רוצה אצל העובדים שלו. תשמרו עליהם.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***