קוראים אהובים, אני רוצה לפתוח בלומר שאתם עוד יותר אהובים מהרגיל. כל זאת למה? ובכן, אם לספק לכם הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים של כותב טורים, הרי שקורה מדי פעם שמקבלים מיילים מקוראים בתגובה לטור כזה או אחר. לרוב מדובר במיילים בודדים מאוד, ואם להיות כן - חלק הארי שבהם עוסק בעד כמה חרגתי הפעם מגבולות הגזרה הראויים. ובכן, בשבוע החולף קיבלתי עשרות רבות של מיילים שעניינם מילות נחמה ועידוד, השתתפות בצער ועצות טובות למכביר. בפשטות, זה חימם לי את הלב. בטח לשמוע מאנשים שעברו חוויות דומות, או אנשים שעברו חוויות קשות בהרבה ומאשרים שאכן לא מדובר בתחרות, וכל אובדן הוא אובדן. תודה לכם.
ולגופם של חיים, הייתי אומר שאחת ממילות המפתח של התקופה היא בורחנות, אלא שאף אחד לא מכיר את המילה הזו (כולל אני, שגיליתי שהיא קיימת לפני חמש דקות בדיוק).
בורחנות, הלוא היא המילה העברית לאסקפיזם, הניסיון לברוח מהמציאות באמצעות התמקדות בהסחות דעת כאלה ואחרות.
העובדה שהמונח הזה לועזי מיסודו ושבשפת הקודש לא מצאנו לו תקדים היא מעניינת. אולי משהו במורשת שלנו לא מכבד את הרעיון של בריחה מהבעיות שלך. ואני מודה שבמקור גם אני לא חסיד גדול של הפתרון הזה.
אבל התקופה הזאת, יש בה כדי ללמד אותנו דבר או שניים בשבח הבורחנות. לא כי אנחנו באמת מנסים לברוח מהבעיות שלנו. זה הרי לא באמת אפשרי. אף אחד מאיתנו לא יכול להעמיד פנים שהוא לא זוכר מה קרה בשמחת תורה ובמלחמה שאנחנו עדיין בעיצומה. אבל החוסן הנפשי גם הוא לא מאפשר לחטט באותם פצעים 24 שעות ביממה. ולמילה בריחה יש קונוטציות שליליות מן הסתם, אבל בריחה יכולה להיות חיובית. בריחה לעשייה.
באשר לי, אני קמתי מהשבעה ישר להצגות חנוכה. הצגות שאם להודות על האמת לא ששתי להשתתף בהן, מסיבות מובנות מאליהן. אז ניסיתי להציע כמה רעיונות כדי לפתור את המצוקה. הפתרון הראשון: להחליף אותי בשחקן אחר, הרי אין דבר הגיוני מזה. אלא שהפתרון הזה הוכתר כלא ישים, מאחר שהתלבושת שלי מתאימה במידותיה רק לאנשים לולביים במיוחד, ומה לעשות שרוב שחקני ישראל אוכלים יותר מארוחה וחצי ביממה. הצעתי השנייה הייתה שאופיע בהצגה, אבל שאביא איתי את האבל לקדמת הבמה. ליתר דיוק, לשכתב את דמותו של לוכד יצורי האגדות מושיק ככזה שבדיוק קם משבעה על אביו.
"זה ייתן לילדים בקהל חוויה מלאת ניואנסים אודות נפש האדם וצפונותיה", ניסיתי לשווק לחברים. אבל הם לא השתכנעו והתעקשו שהצגת ילדים צריכה להיות "כיפית" ו"מרימה". לכו תבינו.
אז הופעתי בכל ההצגות בחנוכה, ואומנם זו הייתה חוויה לא פשוטה, אבל השהייה על הבמה עשתה לי טוב. כי כשמדברים על בידור תמיד אומרים שמדובר באסקפיזם לקהל, לאפשר לצופים לשכוח מצרותיהם. אבל יותר משזו בריחה לקהל - זו בריחה לשחקן.
כשאתה משחק את לוכד יצורי האגדות מושיק בעוד הוא מנסה לברוח מחיבוק של ארנב ענקי (שאיכשהו השתחרר ממילואים לטובת האירוע), אין לך זמן לחשוב על דברים כמו מינוס בבנק, בלגן עם החמות או על זה שאבא שלך נפטר.
וזה נותן לך רגע לנשום. ולנשום זה חשוב.
אבל ההצגות נגמרו לבסוף, וכך מצאתי את עצמי בשבוע שעבר בבית מתחפר בכל מה שהיה. שזה בלתי נמנע ואף חשוב. אבל מדי פעם, כאמור, צריך לנשום.
אז מה שקרה זה שבאחד הימים השבוע הקפצתי את הילדים מתחנת האוטובוס הביתה ואחד מהם, מסיבות השמורות עמו, החליט לשחק באחד החלונות החשמליים. לא ברור מה בדיוק הוא עשה, אבל החלון נפתח וסירב להיסגר. הילד, למוד ניסיון, כבר הכין את עצמו לשטיפה שיחטוף מאבא, מה שבאמת אמור היה לקרות. אלא שאז חשבתי שאת החלון הזה מישהו יצטרך ללכת לתקן. והמישהו שילך לתקן את החלון לא יוכל במקביל לחשוב על דברים כמו מינוס בבנק, בלגן עם החמות או על זה שאבא שלו נפטר.
אז במקום לצעוק על הילד אמרתי לו יישר כוח גדול. אשריך ששיברת!
"אני יכול גם לשבור את החלון השני, אם אתה ממש רוצה", הילד קפץ על המציאה.
"אל תגזים", עניתי ושמתי פעמיי למוסך אבל, אך קצת פחות חפוי ראש.
כשהגעתי למוסך עדכן אותי מחמוד שהוא לא יכול להחליף מנגנון של חלון ושאני צריך למצוא מישהו שמתעסק בזה ספציפית.
"איזה טרטור, זה יתפוס לי את כל אחר הצהריים!" הכרזתי בתרועת ניצחון והתחלתי לפזז מבסוט ברחבי המוסך. מחמוד גירד בפדחתו וסימן לשאר העובדים שכנראה הלקוח הספציפי הזה שאף שמן בלמים והתפלף.
חצי שעה מאוחר יותר הגעתי למוסך שכן מטפל במנגנונים של חלונות שבורים.
"זה יעלה 350 שקלים", עדכן אותי האיש.
"אכפת לך שנתמקח על זה משהו כמו עשרים דקות?" שאלתי.
"אתה רוצה הנחה?"
"לא, אני אסתפק רק בוויכוח על המחיר", הסברתי, "אני פה בשביל הבורחנות".
המוסכניק לא הכיר לא את המונח ולא את התופעה ואחרי התמקחות ארוכה הוא אפילו הסכים לעשות לי הנחה של עשרים שקלים.
"כמה זמן ייקח התיקון?" שאלתי.
"עשרים דקות".
"תעשה את זה ארבעים דקות ותקבל את עשרים השקלים טיפ!" הצעתי לו הצעה שאי אפשר לסרב לה או להבין אותה ויצאנו לדרך.
אחרי ארבעים דקות של החלפת מנגנון, תוך שאני מלווה את התהליך באין־ספור שאלות וקושיות שתוחלתן מפוקפקת, עשיתי דרכי הביתה בראש קצת קליל יותר.
אשתי ניסתה להבין מדוע לוקח כל כך הרבה זמן לתקן חלון, אז הסברתי גם לה שלמעשה אני בכלל הלכתי בשביל לברוח.
"בשביל לברוח ממחשבות אתה יכול גם לעזור בבית עם הילדים", היא הפטירה במידה מסוימת של צדק.
"לא פותרים בעיה ביצירת עוד בעיה", הסברתי לה בנועם, אבל זה כבר היה מאוחר מדי ונכנסנו לוויכוח ארוך. שזה בכלל היה מצוין. בינינו, לא הייתי יכול לתכנן בריחה מוצלחת יותר.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***