מה הקשר בין השם 'חרבות ברזל' לפתיחת ספר תהילים? ומה הקשר בין פתיחת ספר תהילים למלחמה הראשונה עם פלישתים? ישנה דעה, המובאת במסכת ברכות, שספר תהילים נפתח לא במזמור אחד אלא בשניים, מחוברים: פותח ב'אשרי האיש' בפרק א' ומסתיים ב'אשרי כל חוסי בו' בסיום פרק ב'. מזמור ב' פותח כידוע במילים: "למה רגשו גויים". על אילו גויים בוחר דוד לדבר בפתיחת ספר תהילים? רש"י מביא את דעת חז"ל שדוד מדבר בפתיחת הספר על המלחמה בה"א הידיעה - זו שתהיה בימות המשיח. אך רש"י בכל זאת לא מסתפק בכך, ומוסיף 'ולפי משמעו יהיה נכון לפותרו על דוד עצמו'. הכוונה אם כך לראשונים שקמו להילחם בדוד מיד בתחילת מלכותו. ומי היו אלה? מביא שם רש"י את המקור: "וישמעו פלישתים כי משחו את דוד למלך על ישראל, ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד" (שמואל ב' פרק ה)... ועליהם אמר "למה רגשו גויים".
נראה כי שני הפירושים שמביא רש"י יכולים להשלים זה את זה. כיצד? אם אנחנו כבר לקראת ימות המשיח כפי שרבים סוברים, אולי – אם נזכה - מלחמה זו תהיה האחרונה, ובכך היא תהיה התשובה הסופית למלחמה הראשונה – ניסיונם של פלישתים למנוע את מלכותו של דוד.
בפירושו לספר חבקוק מתאר הגאון מווילנה כיצד הציק לעם ישראל כל אחד משלושת האויבים הגדולים שהיו לו בתקופת התנ"ך: מואב, אדום ופלישתים. מואב, 'מ־אב' כשמו, ניסה לטמא את עם ישראל בשולחו את בנותיו להזנות אותם ולהביאם לעבודה זרה: "מואב הוא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל. אדום הוא אבות הנזיקין, שהזיקו לישראל ביותר".
ופלישתים? "ופלישתים הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון". זהו אם כך כל עניינם של פלישתים על פי דברי הגר"א – למנוע מישראל להיות עם מאורגן עצמאית בארצו, להיות ממלכה בארץ ישראל.
המאבק על ארץ ישראל לאורך הדורות האחרונים מתנהל עם אלו שהעולם מכנה 'פלשתינים'. יסודו של שם זה מבוסס על שמם של הפלישתים - השם 'פלשתינה' ניתן לארץ ישראל על ידי אדריאנוס קיסר, שרצה למחוק את זהותה היהודית של הארץ לאחר מרד בר כוכבא, וכך כינה אותה על שמם של הפלישתים. יש אומרים שלכל אחת משבעים האומות ישנו תפקיד חיובי כלשהו בעולם. אולם הפלישתים תפקידם אחד: שלילה. כל מאמציהם במהלך ההיסטוריה, על פי הגר"א, נועדו אך ורק להצר לישראל כדי למנוע מהם שלטון בארצם.
הנמר הפלישתי תמיד מתעורר
על כן כל התעוררות בעם ישראל הנראית כבעלת צביון לאומי, אפילו עוד לפני המלכת המלך הראשון, מעירה את 'הנמר' הפלישתי מרבצו: שמואל הנביא, ברגע שהפך להיות המנהיג הרוחני של העם, 'העז' לאסוף את כל העם, עם חזרתם לעבוד את ה', כדי לערוך טקס של פתיחת דף חדש בתולדות עם ישראל:: "ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את ה' לבדו. ויאמר שמואל קיבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה'. וייקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו... וישפוט שמואל את בני ישראל במצפה" (שמואל א, ז).
הטקס היה טקס פנימי עצמאי של עם ישראל. לא נגד אף אחד. אלא מי שמע ובא? "וישמעו פלישתים כי התקבצו בני ישראל המצפתה, ויעלו סרני פלישתים אל ישראל, וישמעו בני ישראל ויראו מפני פלישתים. ויאמרו בני ישראל אל שמואל אל תחרש ממנו מזעוק אל ה'". וה' אכן הצילם: "ופלישתים ניגשו למלחמה בישראל, וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על פלישתים, ויהומם, ויינגפו לפני ישראל".
כך גם מיד כשהתחילה מלכות בישראל, קמים עליה פלישתים. הנה כך מתוארים הדברים בספר שמואל א פרק יג: בן שנה שאול במולכו ושתי שנים מלך על ישראל. ויבחר לו שאול שלושת אלפים מישראל... ויך יונתן את נציב פלישתים אשר בגבע וישמעו פלישתים... וכל ישראל שמעו לאמור הכה שאול את נציב פלישתים וגם נבאש ישראל בפלישתים, וייצעקו העם אחרי שאול הגלגל. ופלישתים נאספו להילחם עם ישראל. שלושים אלף רכב, וששת אלפים פרשים, ועם כחול אשר על שפת הים לרוב".
ומולם, מה היו כלי הנשק בידי ישראל? לא היו. הפלישתים אסרו על ישראל במשך שנים רבות לייצר לעצמם כלי מלחמה כגון חרבות. איך עשו זאת? אסרו עליהם לייצר כלי מתכת בכלל. הנה לשון הכתוב בהמשך שם: "וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלישתים פן יעשו העברים חרב או חנית. וירדו כל ישראל הפלישתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו ואת מחרשתו... והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן, ותימצא לשאול וליונתן בנו". הפרשנים: מצודת דוד: "לא נמצא חרב" - כי לא היה בישראל חרש ברזל לעשותם. רש"י: "ותימצא לשאול - על ידי נס (!)".
ברזל הייתה המתכת העיקרית שממנה נעשו כלי המלחמה אז. מי שהיה לו רכב ברזל היה נחשב לחזק ביותר. כך מופיע כבר בספר יהושע פרק י"ז: "ויאמר יהושע אל בית יוסף לאפרים ולמנשה לאמור עם רב אתה וכוח גדול לך... כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו כי חזק הוא". כלי מלחמה, כלי נשק, הם סממנים מובהקים של מלוכה ושלטון, ובדיוק בנקודה הזאת הציקו הפלשתים לישראל.
כך כאמור אירע גם ביחס לדוד בתחילת מלכותו: כל זמן שמלך בחברון, במשך שבע שנים, לא דאגו פלישתים, כפי שמתאר רש"י בדברי הימים א פרק י"ד: "באותן ז' שנים שמלך דוד בחברון לבד, לא אמרו דבר ולא חששו על שמלך דוד על חברון, כי אמרו: מה לנו, שמא נציב או שר מנהו לדוד על חברון. אבל כשנמשח למלך על כל ישראל אז עלו כל הפלשתים לבקש את דוד שלא רצו שיהא מלך בישראל, אלא שעוד הם יהיו מושלים עליהם. "וישמעו פלישתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד" (שמ' ב, ה).
לסגור את המעגל ההיסטורי
השם שניתן למלחמה הנוכחית נשמע לכאורה גס מעט, 'לוחמני' מדי. לא כמו השמות היפים: עמוד ענן, צוק איתן, עלות השחר. 'משיב הרוח' שמישהו הציע, נשמע לכאורה הרבה יותר עדין ויפה. עד שמגיעים לפירושו של הגאון מווילנה ורואים אותו בכתובים. זו הייתה אז, בתחילת מלכות עם ישראל, ההשפלה הגדולה ביותר שהפלישתים – אלה שה'פלשתינים' רואים עצמם כממשיכיהם אף שאין כל קשר ביניהם זולת הזהות האידאולוגית - השפילו את עם ישראל, עד להיעדר אפשרות להכין לעצמם חרב.
כעת, כשאכזריותם של אלה הגיעה לשיאה הדמוני, אנו באים חשבון איתם החל מאותה נקודת ההתחלה שבה התחילו. באים לסגור את המעגל ההיסטורי ארוך־הדמים, שהתחיל אז, בראשית מלכות ישראל, בראשית קוממיות ישראל בארצו, כשהדרך שבה בחרו פלישתים להשיג את מטרתם, היא למנוע מאיתנו בכל מחיר מלהצטייד בחרבות ברזל.
אם עד כה נקראו הקרבות בעזה בשם 'מבצעים', כמו 'מבצע עמוד ענן' וכל השאר, אשר נועדו להביא לתקופות רגיעה ממושכות באורך כזה או אחר, הרי כעת נראה שהגענו לשעת מבחן מכריעה: מלחמה שנועדה לעקור את הרוע משורשו. מלחמה כזו, גם שמה לא יכול 'להרשות לעצמו' להיות שם לבבי כזה או אחר. שמה צריך להיות חד, ברור ונוקב עד תהום. שם שנועץ את סופו של הסיפור בתחילתו. שם שמשדר לפלישת(נא)ים: לא שכחנו.
אם כך הם הדברים, נראה שהשם שניתן למלחמה זו - 'חרבות ברזל', קולע אל המטרה במדויק. ננעץ את סוף דברינו בתחילתם, בביאורו של רש"י לפסוק המופיע בהמשכו של אותו מזמור הפותח ב"למה רגשו גויים" - מזמור הנחשב כאמור לחלק מפתיחת ספר תהילים כולו. שם פסוק ט: "תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם". רש"י: "תרועם - תרוצצם". ונזכיר כי ביטוי זה מהדהד את קודמו שבזמן שמואל: "וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על פלישתים". בשבט ברזל - היא החרב (!) תנפצם - תשברם... לשברים דקים (!). הלוואי נזכה לומר שניבא רש"י ולא ידע מה ניבא.
הדברים נכתבו בעקבות שיעור של הרב חיים כץ ודברים שהוסיפה הרבנית עידית איצקוביץ'
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***