רובו של הציבור הישראלי, לאורך שבועות ארוכים, החליט לשים בצד את הסוגיות הפוליטיות ולהתרכז אך ורק באחדות לטובת המלחמה.
אלא שכבר בימים הראשונים היו דמויות לא מעטות שלא הניחו ולו לרגע אחד את הקמפיינים הפוליטיים שניהלו עוד קודם המלחמה, אלא רק עיצבו אותם טוב יותר כדי להימנע מזעם ציבורי. רובם המוחלט, אגב, מגיע ממחוזות השמאל הישראלי.
המטרה העיקרית של הקמפיינים הללו הייתה ברורה מאוד. לירות לכל עבר, כדי שהאשמה באסון הנוראי של השבת השחורה תדבק בכל אחד שהוא לא מישהו מצמרת השמאל וממקדמי הקונספציות והאידאולוגיות שעלו לנו בחייהם של 1,300 ישראלים. רוב החיצים הופנו, ובצדק רב יש לומר, לראש הממשלה נתניהו. אך הציבור הדתי הפך להיות שק החבטות של אותם קמפיינים. הציבור, שמגויס בהמוניו ומשלם מחירים איומים במלחמה, מואשם השכם והערב כי הוא גוזל את הקופה הציבורית ובכך פוגם במימון המלחמה, שהוא בכלל מגזר משתמט וחלק מקואליציית המשתמטים, והכי חמור: האסון הגיע בגלל פרובוקציות של המתנחלים, וגם של חברי כנסת, ביהודה ושומרון. העובדות בכלל לא רלוונטיות לקמפיין. העיקר המטרה: שהאשמה לא תופנה, ולא ברמז, למחוזות שבאמת הולידו את האסון.
אבל המציאות דורשת שנתייחס לעובדות כהווייתן, ולא נטאטא את המחדל מתחת לשטיח. אין ספק, ולא יכול להיות כזה, שמי שתופס את המקום בראש רשימת האשמים במחדל הוא ראש הממשלה נתניהו. מי שכיהן כאן ברוב חמש עשרה השנים האחרונות בתפקיד ראש הממשלה הוא הראשון באשמים. בימיו נוצרו, התעצמו וטופחו הקונספציות השונות שהתנקזו כולן לשעות איומות במיוחד בשמחת תורה. הוא זה שטיפח את חמאס, הוא זה שביצע את עסקת שליט, הוא זה שהוביל את שלל הסבבים מול חמאס שלא שינו דבר במשוואה, אבל כן ניפקו הצהרות חוצבות להבות על "המכה החזקה שבה הכינו את חמאס". אבל הוא ממש לא היחיד, והדבר החמור ביותר למדינת ישראל יהיה אם נסתפק בסילוקו של נתניהו מהזירה הציבורית.
נתניהו ממש לא היה היחיד שהחזיק וקידם את אותן קונספציות. בני גנץ, למשל, אחראי לרבות מהן באותה מידה בדיוק, הן כרמטכ"ל והן כשר ביטחון. מעל כולן, תפיסת ההכלה של חמאס ותפיסת ההרתעה. והוא כמובן לא היחיד. גם ליוצרי תר"ש גדעון, שפגעו קשות ביכולתו של הצבא להילחם, יש חלק עיקרי באירוע. כנ"ל יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שהבטיח לציבור הישראלי כי הגבול הצפוני יהיה שקט בעקבות הסכם הגז עם לבנון. היום הוא מתהדר בכך שכלל לא נמצא גז באותו מאגר שישראל ויתרה עליו, אבל בזמן אמת הוא דיבר על עסקה שתוביל לשקט מופלא לתושבי הצפון. וזאת רק רשימה חלקית.
מובן שכמעט כל הצמרת הביטחונית, הנוכחית ואלה שקדמו לה, גם נושאת חלק עיקרי מאוד במחדל. הם אלה שבמשך שנים השתיקו שוב ושוב את כל מי שהעז להציג תפיסה שונה למציאות, לאיומים ולדרכי ההתמודדות. הם אלה שהפכו את המחלוקת ואת הערעור על דבריהם כאירוע לא לגיטימי. והם אלה שעדיין עושים זאת גם כיום, כאשר שאלות חשובות עולות הן על ידי נבחרי הציבור והן על ידי הציבור עצמו. כל זה כמובן מבלי שהזכרנו בכלל את הכישלון הטקטי שלהם בניהול האירוע ובשעות שקדמו לפרוץ המלחמה.
האשמה היא לא רק בקונספציה שקדמה למלחמה, אלא גם בניהול המלחמה עצמה. קבינט המלחמה, שנבנה כך שאין בו ולו אדם אחד שמאתגר את התפיסות שהובילו אותנו לפרוץ המלחמה, מקבל החלטות שנתפסות בקרב החיילים בשטח כמסמוס המלחמה וכמריחת זמן. במקביל דלקים נכנסים לרצועת עזה, ולמרות התחייבויות ישראל, גם צה"ל מודה שחלק ניכר מאותו 'סיוע הומניטרי' מגיע לידי חמאס. לא סתם בכל מספר ימים צריכים חברי קבינט המלחמה לחזור על ההתחייבות שלהם שלא לעצור את המלחמה לפני השמדת חמאס, ולא סתם חלקים נרחבים בציבור הישראלי לא מאמינים להצהרות הללו.
שימו לב, שום דבר מהטענות הללו לא נוגע לסוגיות הבסיס האידאולוגיות. אלה שהביאו עלינו את אוסלו וההתנתקות, יצרו את הרשות הפלשתינית ובנו את התשתית שעליה היה ניתן לבצע את הטבח של השבת השחורה. אלה סוגיות אחרות שחשוב לדון בהן, אבל בטבען הן שונות מאוד מדיוני האחריות על המחדל.
הדרישה להטיל את האשמה במחדל על כל מי שלקח בו חלק היא לא רצון של אנשי ימין להוריד מאשמתו של נתניהו. רחוק מזה. הדרישה נובעת מהבנה הפשוטה, שרבים בציבור הישראלי הפנימו אותה, כי מה שהיה עד לשמחת תורה לא יכול להמשיך ולהתקיים. מי שחושב שנתניהו יכול להישאר ראש ממשלה אחרי אירועי השבת השחורה מדחיק את גודל האסון. מי שחושב שבעיה תיפתר אם כל החיצים יופנו לנתניהו בלבד, ולא לאיש מתוך השורה הבלתי נגמרת של האשמים הנוספים, כלל לא הבין את האירוע שמדינת ישראל נמצאת בו כבר כמעט שלושה חודשים.
***