קרוב לשלושה חודשים אנחנו נמצאים בתוך המלחמה הארורה הזאת. המחירים שכולנו משלמים כבדים. בכל יום מגיעות עוד ועוד הודעות שוברות לב, תחת הכותרת "הותר לפרסום". כל הודעה כזאת מפלחת את הלב של כולנו, ובכל זאת, הודעה אחת שהגיעה ביום שני השבוע שברה אותי במיוחד. באותו קרב בדרום רצועת עזה נפלו יהונתן לובר, תושב יצהר, ויוסף גיטרץ, תושב תל אביב.
על פניו נראה שאין מרחק רב יותר בין העולמות של שני הקדושים הללו, ובכל זאת הם חלקו את אותו גורל. זה כלל לא עניין אותם שהם מגיעים כל אחד ממקום שנתפס בעיני כולנו כנקודת הקיצון של המחנות הפוליטיים בישראל. הם לחמו שכם אל שכם, וגם נפלו באותה צורה.
המסר הזה עובר בקרב כל הלוחמים בגזרות השונות, וגם בחלקים נרחבים בציבור. ההבנה של רוב הציבור הישראלי כי אין מקום יותר לפלגנות ולשנאה שליוו אותנו בשנה החולפת היא כנראה אחד הדברים החיוביים החשובים שקיבלנו מהמלחמה. אך יחד עם זה, יותר מדי אנשים ממשיכים בהתנהלות שקדמה לפרוץ האסון. אלה הם אנשי האתמול, חבורה שטרם הפנימה שהעולם שלנו השתנה, אבל לצערנו יש לה השפעה עצומה הן על המערכת הפוליטית והן על השיח הציבורי.
כולנו הזדעזענו לראות את קמפיין ממשלת המשתמטים, בזמן שרבים מאוד מהנופלים תמכו בממשלה הזאת. כולנו הזדעזענו כשניסו להאשים חלק מהורי החטופים כאילו לא אכפת להם מהילדים שלהם, שנחטפו על ידי המחבלים הארורים. כולנו נגעלנו מהניסיונות של שוליים בכל צד פוליטי לסגור חשבונות ישנים על חשבונם של הנופלים והשבויים. כל צד פוליטי מאשים את יריבו ביצירת מכונת רעל בלי לעצור לרגע ולומר חאלס, בואו נחשב מסלול מחדש, כי ככה לא נגיע לשום מקום טוב.
בנקודה זו בדיוק מגיעה האחריות של כולנו. בשנים האחרונות התרגלנו לחשוב שאין כמעט דבר שמחבר בינינו, הרוב המוחלט של הציבור היהודי בישראל, אבל זה לא היה נכון. בפועל אנחנו מסכימים על רוב הדברים. כולנו אוהבים את המדינה, כולנו יודעים שאין לנו בית אחר, וכולנו מבינים שאין לנו אפשרות לחיות כאן בלי האחים שלנו שחושבים אחרת מאיתנו.
ההבנה הזאת אומנם שייכת לרוב הציבור, אך זה הרוב השקט. מי שניזון רק מהרשתות החברתיות עלול לחשוב שלא למדנו כלום, כי אותן מלחמות ישנות עדיין מתוות לנו את הדרך. מי שמקשיב לחלק מהפוליטיקאים שלנו מרגיש לא פעם את אותה תחושה בדיוק. האחריות לתקן את זה מוטלת עלינו. אנחנו, ורק אנחנו, יכולים לעצור את זה. האחריות שלנו היא לא להדהד את אותו שיח, ולדרוש מהפוליטיקאים שלנו להיפרד מהאינסטינקט שטבוע בהם עמוק כל כך - ולא לנסות לגרוף הון פוליטי על ידי פלגנות.
לא לחינם ביקש חגי לובר, אביו של יהונתן הי"ד, בקשה פשוטה: לפחות ליום אחד ניטוש את השיח הזה. לא סתם הורים שכולים אחרים קראו לעם ישראל להתנתק מהשיח התקשורתי. לא סתם חיילים שמגיעים הביתה להתרעננות מספרים כי הם חוזרים מתוסכלים ללחימה. כולם מצביעים על אותה נקודה בדיוק, על אותו משבר. כולם מוחים על שיח הפלגנות והשנאה.
זו משימה קשה, והיא דורשת כמה וכמה דברים פרט לדרישות שכבר ציינתי. המשימה הזאת דורשת מאיתנו לנסח כללי משחק חדשים. מוסכמות יסוד שכולנו, או לפחות רובנו המוחלט, יכולים להתכנס סביבן. בראש ובראשונה ההבנה שמי שחושב אחרת ממני לא רוצה להרוס את המדינה או לשלול ממני את אורחות חיי.
המשימה הזאת דורשת גם שנלמד להקשיב למי שחושב אחרת מאיתנו. זה לא אומר שאנחנו חייבים להסכים, ואפילו עדיף שלא, אבל כן שנלמד להקשיב. וגם, המשימה הזאת דורשת להפנים שגם אידאולוגיות חשובות ככל שהן יהיו, צריכות להיכנס למסגרת ולגבולות. אנחנו חייבים לדעת שלפעמים צריך גם לוותר, להבין שלא נוכל להגשים את כל החזון שלנו, ויש דברים רבים שנשאיר לדורות הבאים לתקן או לבנות מחדש.
את המסרים האלה הלוחמים בעזה הבינו כבר ביומה הראשון של המלחמה, עכשיו תורנו להדביק את הפער. זה דורש מאיתנו את הדבר הקשה ביותר כנראה לעשות: להפסיק להיות אדישים, להניח את הטוויטר בצד, ולעשות מעשה. זאת יכולה להיות תנועה חברתית שתרכז את הרוב הדומם ותוביל אותנו לעשות את הדבר שהפסקנו לעשות בשנים האחרונות: לדבר זה עם זה. ברגע שנעשה את זה, והציבור יתכנס סביב מטרה זו, גם אנשי האתמול, אלה שעדיין מתעקשים לנהל את המלחמות שקדמו למלחמה, יהיו חייבים ליישר קו.
***